מכתיבים לי את העבר, ההווה והעתיד,
לא נותנים לי ברירה ושולטים בי,
מפעילים אותי כמו בובה על חוט במופע,
צוחקים וצוחקים על גורלי האכזר.מזיזים אותי כמו פיון על לוח שחמט,
דואגים שאהפוך לחייל המקשיב לכל פקודה,
כמו חיה מאולפת הכלואה בתוך תיבה,
לא דאגו אפילו לבדוק אם יש לי נשמה.ועיניי פקוחות לרווחה,
מסתכלות על מעשיי חסרי השליטה,
על גופי המרקד להנאתם,
ומוחי זועק לעזרה.הם צוחקים ומוחאים כפיים,
מרוצים היטב ממצבי העגום,
נותנים לי ממתק, מנסים לשמח אותי,
ואז זורקים אותי לתהום.האם חשבו הם פעם שנמאס לי,
שאני לא רק חפץ או בובה?
שיש בי נשמה שרק זועקת ובוכה?
שאני מישהי מיוחדת במינה?
האם חשבו הם כך או שפשוט רצו הנאה?אני אראה להם ממה אני בנויה,
לא מעץ מגולף, אלא מעור אדם,
אני רוצה לקרוע את החוטים לגזרים,
לפרוץ החוצה ולברוח למרחקים.אך החוטים תופסים את גרוני בחוזקה,
חונקים וחונקים עד שאני חסרת נשימה,
תני לי לצאת! אני זועקת ובוכה,
אך הם צוחקים וממשיכים לשחק בבובה הקטנה.
YOU ARE READING
This is me
Short Storyאני רק אנושית. אני נפגעת, אני נכוות, אבל לך זה לא משנה, אתה לא רואה את הכאב שלי, אתה לא רואה את הסבל שלי, כי אתה אטום וחסר הבנה.