הם לא מכירים אותי, את מי שאני באמת.
הם לא ראו את המצוקות שלי, האכזבות שלי, האהבות הישנות שהיו לי.
הם רק ראו את מי שאני, חיצונית, וישר שפטו. לא נתנו דקה להסביר, או לנסות לשנות.
אני רק רוצה שיסתכלו לי פעם אחת בעיניים, ירימו את מבטם, וידעו שיש כאן נערה במצוקה. והיא זועקת לעזרה ללא קול, והיא בוכה ומושכת בשערה, אך איש אינו יודעת על כל זאת.
ואני בלילות, עוצמת עיניים ולוחשת בין הדמעות הנצורות סביבי גבולות עיני, ׳אנא הפסיקו׳ וכשהסכר פורץ, והחולשה מתגברת, אני נופלת לשינה חסרת כל הסבר.
ואולי הגוף שלי פשוט מפחד שישמעו אותו, שיגלו את חולשתו, ולכן הוא גורם לי להירדם.
ואולי יום אחד אהיה חזקה יותר, כך אני לוחשת לליבי בשעות מצוקה, ואהיה לוחמת ללא פחד ובעלת גאווה.
אבל עד אז, כנראה שפשוט אהיה לבד.
אני עם עצמי, בלילות הקרים, עם דמעות הצונחות על הקרקע ומחשבות בשחקים.
ורק חולמת, ורק מקווה, שאמצא קצת שקט ושלווה.
בפינה חמה בלב של אדם, אשר העז להרים מבט, ולהושיט יד לעזרה.
YOU ARE READING
This is me
Historia Cortaאני רק אנושית. אני נפגעת, אני נכוות, אבל לך זה לא משנה, אתה לא רואה את הכאב שלי, אתה לא רואה את הסבל שלי, כי אתה אטום וחסר הבנה.
