היבבות עומדות לי בקצה הגרון,
העיניים צורבות מדמעות שלא זולגות,
הראש כואב מניסיון להבריח את השדים,
וכל מה שאני רוצה זה למות ולא רק מבפנים.
אנשים שוכחים שאני אדם,
לא חשובה מספיק כדי לחסוך במילים,
לא מעניין אתם שכל מילה ננעצת בליבי,
כמו סכין חד, אשר מסתובב ומסתובב.
אני עוצמת את עיניי ודמעות של סבל זולגות,
מנסות ללטף את פניי ולנחם לפני שהן נופלות,
ניטזות על הקרקע, כדם הניטז מן הלב,
ונעלמות במיד, חוששות למעני, שלא יגלו את הכאב.
ידיי מטפסות אל פניי, כמסכה נוספת,
מסתירות את הכאב אשר פניי לא מצליחות לרכך,
הן נסגרות ומתאמצות, לנגב את הדמעות,
להעלים את הכאב ולהשכיח את הכל.
אילו רק היית מסתכל עליי עכשיו,
היית מתאכזב, כועס, וזועם על כך,
כואב את כאבי, אך לא היית מראה זאת,
במקום היית עוטף את גופי בידייך, ושומר עליי,
כאילו הייתי המלאך האחרון.
YOU ARE READING
This is me
Short Storyאני רק אנושית. אני נפגעת, אני נכוות, אבל לך זה לא משנה, אתה לא רואה את הכאב שלי, אתה לא רואה את הסבל שלי, כי אתה אטום וחסר הבנה.
