יושבת לבד בפינה.
ראש מכוון לקיר בעוד החיים ממשיכים הלאה.
עיניים עצומות ובכי ללא קול,
כאב החזה מתגבר והולך,
ואין לי עוד כוחות.
יושבת לבד בפינה.
ידיים עטופות סביב הצלעות,
אוחזות בכאב כדי שלא אפול,
שלא אכנס אל האפלה והשכול,
שאשאר בצד החיים והאור.
יושבת לבד בפינה,
עיניים פקוחות ודמעות זולגות,
החיים ממשיכים ואף אדם לא מוכן לראות,
לשים לב לכאבי ואולי לגשת לעזור.
אך איש לא שומע, איש לא מקשיב,
וליבי נחרט אט אט,
במילים שלך, בהשפלה הנוראה.
נעלמת מהפינה,
ואיש לא שם לב,
איש שכח את שמי ומי אני,
ואיש אינו יודע, איש אינו זוכר,
איך נערה שבורה נהרסה ונשבר לה הלב.
YOU ARE READING
This is me
Short Storyאני רק אנושית. אני נפגעת, אני נכוות, אבל לך זה לא משנה, אתה לא רואה את הכאב שלי, אתה לא רואה את הסבל שלי, כי אתה אטום וחסר הבנה.
