למה מגיע לי לחיות עם דמעות?
למה תמיד אתם צוחקים בעוד עיניי כבויות?
למה אתם דואגים לסבלם של אחרים?
למה אתם נהנים להרוס אותי?
הייתי בסך הכל ילדה קטנה כשהכל התחיל,
סבלתי ממכות, מזעם ומבכי לכרית,
צרחתי וזעקתי למשמע האיומים,
ואתם כמו שדים חדרתם לעורי.
סך הכל רציתי לעוף למרחקים,
אך שברתם את כנפיי וניפצתם את ליבי,
עכשיו אני שוטטת דם, זקוקה לעזרה,
אך אין איש שיראה אותי באפלה חסרת הישועה.
חשבתי שאולי אצליח ואפרח,
ניסיתי ונלחמתי, עד כמה שאפשר,
לפעמים היו אפילו רגעי אושר,
אך באתם עם שנאה וגירשתם כל פיסת אור כאן.
אז כן, אני בסך הכל רק נערה כעת,
נשרפתי, נשברתי, וחוויתי כאב,
אך בסך הכל חייתי כמו כל אדם אחר,
רק רציתי לפרוח ולהפוך לפרח שמור,
אך קטפתם אותי ומיד לאחר מכן דרסתם אותי בדרך.
YOU ARE READING
This is me
Short Storyאני רק אנושית. אני נפגעת, אני נכוות, אבל לך זה לא משנה, אתה לא רואה את הכאב שלי, אתה לא רואה את הסבל שלי, כי אתה אטום וחסר הבנה.
