כל יום אני בוכה.
לא כמו בסרטים מכווצת מתחת לשמיכה,
הדמעות נאספות אך לא זולגות
כיוון ואין אף אחד שיוכל אותן לראות.
לבוא, לנגבן וללחוש
שהכל יהיה בסדר בעוד מספר שעות.
אז אני יושבת,
לא אוכלת גלידה כמו הסטריאוטיפ,
פשוט מכווצת מכאבים פנימיים.
הלב שלי דופק ללא הפסקה,
רק רוצה לקבל קצת הכרה.
אפילו אדם זר לי יספיק,
שיבוא, יחבק ויחמם את ליבי.
כי ליבי קפוא ונשבר אט אט,
ככוס זכוכית המתנפצת על משטח חד.
עיניי דומעות אך לא מגלות לאחרים,
שהלב שלי שבור, ומרוסק בגלל אנשים.
שלא מבינים, שרק פוגעים,
כל הזמן לועגים לי ומשפילים.
אני רק נערה צעירה,
חיי עוד לפניי, וחלמתי רבות,
אך את החלומות הללו עוד ארצה להגשים.
למי אוכל לפנות? ממי אוכל להעשיר?
כאשר לאף אדם לא אכפת ממני,
כאשר איש לא שם לב שאני לא אני.
מי? אנא ענו לי מי?
YOU ARE READING
This is me
Short Storyאני רק אנושית. אני נפגעת, אני נכוות, אבל לך זה לא משנה, אתה לא רואה את הכאב שלי, אתה לא רואה את הסבל שלי, כי אתה אטום וחסר הבנה.
