דאונטאון - downtown

• פרק 1 - דאונטאון

שאיפה ונשיפה, שאיפה ונשיפה. אני מדריכה את גופי בשקט בתוך ראשי ומפצירה בו להירגע בתוקף. עיניי נעצמות וראשי מביט אל תקרת הפיח בתסכול כשאני גומעת רוק בהתייסרות. אני מרגישה שאני טובעת, עם הראש נושק למים ואין מי שיציל אותי מהבור העמוק אליו אני נופלת.
שאיפה ונשיפה, שאיפה ונשיפה. רגלי מקפצת בחוסר סבלנות ואני מוצאת את עצמי ממשיכה במנהג המגונה של כסיסת העור שמסביב לציפורניי .
"עשרים וחמישה דולרים." קולה של לורה מהדהד בקרון הקטן שלצידנו. כעת, בבושת פנים מנסה כל אחד מחבריי לנקוב בקול את סכום הכסף שהצליח לצבור השבוע לטובת קניית האוכל לימים הקרובים.
"אני השגתי עשרה דולרים וחמישה סנט!" הציג ג'ורג' הקטן את מטבעותיו הכסופים בהתלהבות יתרה בפני כולם, בעוד קבוצות-קבוצות מלאו את חלל תחנת הרכבת הנטושה והשקטה של דאונטאון. לצערי כך התנהלו כל סופי השבוע בחודשים האחרונים, עבדנו מסביב לשעון כמו רובוטים בכדי להרוויח כסף וחזרנו הנה, לדאונטאון- הביתה, רק כדי להניח את הראש לכמה שעות ולהתאפס לקראת היום החדש העומד להגיע ולכן תשישות ניכרה בעיניי כולם, בעיקר בפניו החיוורות של לוקה אשר בישרו על עייפותו הרבה עוד מאמש ולובן פניה של אנסטסיה לא הסתירו את הקושי איתו היא מתמודדת בעבודה אך נמנעת מלספר .

המקום לו אנו קוראים בית במשך השנים האחרונות הוא לא יותר מאשר תחנת הרכבת הישנה של העיר הגדולה בניו-יורק. תחנת הרכבת אשר הפסיקה לעבוד לפני שנים ועכשיו הפכה להיות בית ומקלט לכל אדם באשר הוא .
כעת כולם שיבחו את ג'ורג', קיבלו אותו בחדוות זהב ואף הציע לו לוקה כוס שוקו חמה על חשבונו , למרות שכולנו יודעים שלא יהיה לו איך לשלם עבורה.
"היי, אריקה." קולו הקטן של ג'ורג' נשמע כצעקה עד שנעצר על ידי בנשימות עמוקות .
ידיו נכנסו אל כיסי מכנסיו וחיוך יודע סוד נגלה לפתע על פניו וכשהוציא אותן מן כיסיו , פרח אחד עיטר את ידו הימנית בחן ובידו השנייה סוכריית טופי ורדרדה ."השגתי את זה בשבילך, בתחרות שערך רפאל."
הוא מלמל בקולו הקטן לצד עיניו החומות והגדולות אשר מביטות בי באור בלתי יאומן. "את גאה בי ?" ההיסוס הרב שניכר בקולו המיס את לב הקרח שלי בשניות בודדות.
"אני תמיד גאה בך ג'ורג'י."     
חיוך חם מצא את מקומו במהירות על פניי, ולכן נעמדתי על רגלי וכרעתי ברך לעברו , מלטפת בנחמדות את שיערו החום שארך פלאות .
"אשים את הפרח באגרטל הפרחים של אנסטסיה אבל את הסוכריה אתה יכול לשמור לעצמך קטנצ'יק." ערסלתי בעדינות את לחייו תוך שעיניו החומות והגדולות זהרו במתיקות מושלמת תחת אור המנורה הקטנה .

"את מסכימה לי לאכול אותה? אני שואל כי לוקה תמיד אומר שיבואו תולעים לאכול לי את השניים אם אוכל את הסוכריות בלילה ו-"
מיהר ג'ורג' לומר את כל המילים שבורחות מפיו ללא גבול אך נעצר כששמתי ידי על שפתיו המתוקות.  "אני אשמור עליך מהתולעים בלילה, לא אתן להם לאכול לך את השיניים." חייכתי חיוך גדול לעברו וצחקקתי כשהוא קפץ באושר ורקע רגליו באדמה הקרה .
" אבל בתמורה לכך אני רוצה חיבוק גדול- גדול, גדול כמו הראש של לוקה!"
ידיי דגדגו את הילד הקטן אשר התפקע מצחוק והבטיח לקיים את הבטחותיו.
"תודה אריקה." מלמל ג'ורג' לפתע אל תוך החיבוק והפשיר כמה מחומת האבן שעמדו איתנות בדרך לליבי . "תמיד, ג'ורג'י." ידיי עוטפות את הילד הקטן בחום שלא זכיתי לו שנים ולצד החיוך הקטן שהזדחל על פניי רץ ג'ורג' אל עבר יציאת הקרון, אל חבריו שקראו לו ברציף הרחב על מנת להתחיל עוד סבב של משחקי כדור מתישים . לפחות הוא יתעייף שם בחוץ וילך לישון מוקדם הלילה, כך אולי אוכל לעבוד משמרת ערב במסעדה של מרקוס שוב . אני מנחמת את עצמי בראשי וממשיכה להקשיב לחברי המדברים בקול צורם ומיואש .

"התחרויות חזרו לדאונטאון."
קולו של הנער הצנום והמאיים נשמע רציני מתמיד וגרם לי ברגע אחד מהיר להרים את עיניי אליו שיער ראשו היה פרוע ומסודר באותה נשימה, לגופו חולצה חסרת שרוולים לבנה ומוכתמת אך עיניי היער הירוקות שלו חשפו זיק של פחד שהורגש באוויר. גבותיי כווצו בחוסר הבנה וליבי דאג לדפוק באימה מרטיטה שהקפיאה את כולי .
"מה זאת אומרת שהתחרויות חזרו? הן לא התקיימו במשך כל חצי השנה האחרונה, למה שהן יחזרו עכשיו פתאום?" לורה שאלה את השאלה החשובה בקול כה שקט שכמעט ולא נשמע על גבי הרוח. שיערה החום התנופף קליל והדאגה כרסמה את פניה החלביות .שאיפה ונשיפה, אריקה, שאיפה ונשיפה.
" ג'ייקוב והכנופייה שלו הכריזו על זה ברציף האסור, לפני שעה." ציין לוקה ובמבטו הוא חרך את כולנו בכאב כשהמשיך, "הם רוצים לחזור לימים הנוראים בהם הרוויחו כסף על חשבון הכאב של אחרים וגרמו לכמה אנשים לאבד כאן את חייהם." דבריו נחרטו על האבן כמים נוטפים שנים עד כדי כך שעיניי נפערו וגופי איבד חלק מן האוויר שנמצא בתוכו. החבורה הזאת, הכנופייה הזאת חושבת רק על כמות הכסף שהיא יכולה להשיג ועל כמות הקרונות הריקים עליהם תשתלט אחרי שתהרוג כאן את כולם. זה לא סוד שכמות האנשים כאן הולכת וגדלה והמחסור בכסף ואוכל משפיע על כולם אבל קרבות בזירה שברציף האסור – זה לא הפתרון לכל זה.
" כמה כסף הם דורשים אם לא נעלה להילחם בזירה ונרצה לבטל את הקרב?" אנסטסיה, הבחורה שידעה לשגע את ג'ורג' כהוגן, הייתה השנייה לשאול בעודי רק מנסה לעכל את הבשורה המרה .
התחרויות כאן בזירה בהחלט היוו דרמה של ממש .
על עורי עוד צרוב מגעם של האנשים בהם נלחמתי במשך השנים האחרונות, חלקם זכו להמשיך לחיות כאן בין הקרונות וחלקם - חלקם כבר לא כאן.
אוויר דליל מלא אבק ועפר נכנס אל ריאותיי כשאוזניי נאטמות מרוב המחשבות שרצות בראשי. לא היה ניתן לברוח מהקרבות ללא תשלום, היו גוררים את המתמודדים בגסות אימתנית וכואבת על מנת לצפות במופע איימים של היאבקות בצורך הישרדותי. מידי שבוע היו מתחרים להם בזירת ההיאבקות הגדולה שני אנשים, אחד מכל קבוצה, המפסיד משלם את הקנס שעומד על כארבע מאות דולרים אם הוא בכלל יצא משם בחיים, ואם רוצים לבטל את הקרב ולא להתמודד, צריכה אותה הקבוצה לשלם לקבוצה המתחרה סכום כסף מגוחך להפליא בשביל להציל את חייהם מאימת הידיים הזועמות של מתחריהם .
" שש מאות חמישים דולר."

ליבי נפל ממקומו ופניי החווירו באחת. "בקושי הצלחנו לשלם את דמי הביטול הקודמים!"
קולי יצא כרעמה מתוך הבטן אשר התערבבה לה בלי סוף , ידיי געשו בזעם ואצבעותיי נאספו כאגרופים אוכלי כל. "הם לא יכולים להגדיל את הסכום כמעט בחצי, זה לא הגיוני !" הטחתי את דבריי בלוקה אשר שמר על השקט בעודו נשען על דלפק המטבחון שהעלה אבק. למה לכל הרוחות הוא שותק? למה הוא לא מגיב? הוא פשוט שותק שם, שתיקה רועמת שלא מבשרת טובות כלל .
לסתי התהדקה לה ונשחקה תחת שיניי, אוזניי לא רצו להאמין למשמע הדברים ועיניי רצו להישאר עצומות מתחת לשמיכות הדקות ולהמשיך לתת למוח לחלום על שטויות של נערות מתבגרות .
למה לכל הרוחות הכל צריך להסתבך? למה הכל צריך להשתנות אחרי חצי שנה שלמה בה אפילו הפרחים שמעולם לא נראו בדאונטאון חזרו לצמוח?
" מי הקבוצה הראשונה שעולה להילחם? מי עלו בהגרלה הפעם?" קולה של לורה בקושי רב שבר את הדממה, היה ניתן להרגיש את המתח באוויר ואת הציפורניים הכסוסות מחלות להישבר .
שאלתה הציתה את הכאב בכל פינה מוארת, בדבריה היא מזכירה לכולנו איך בחרו את האנשים להילחם זה מול זה. בעזרת פתקים מלאי שמות בתוך צנצנת זכוכית גדולה.
"צריך להתארגן על כסף, תבקשו כל אחת משמרת נוספת בעבודה."
התחמק לוקה מלענות על שאלתה של אחותו, התנתק מן הדלפק המאובק וניקה את הג'ינס המשופשף שלגופו .
" תענה על השאלה, לוקה." הפצרתי בקול חסר רחמים ובאדישות מושלמת לעומת האימה שאחזה בכל מקום בגופי. רציתי את האמת המרה ככל שתהיי ולא את השקר המלטף שהוא מנסה למכור לכולנו .לוקה גומע את רוקו באימה ומסמל על דלת היציאה מהקרון ומיד לאחר מכן מצביע על כולנו באצבעו הארוכה. מרמז לנו ביודעין שיש מישהו מהקבוצות האחרות כנגד מישהו מהקבוצה שלנו .
אך לא קניתי את זה, כי לתחרות הזאת נכנסים כל היושבים בדאונטאון , ללא הבדל בגיל ובמין כך שאין להם בעיה להכניס אליה את גורג' הקטן שרק חגג את יום הולדתו השישי וכמו שלא הייתה להם הבעיה והמצפון להכניס את טוני, אחי, כשעוד היה בחייו .
אני רוצה שמות, אני רוצה לדעת האם הנורא מכל עוד להתרחש, האם שמו של ג'ורג' עלה בהגרלה הנוראית הזאת . "תענה במילים!" ידי דפקה בחוזקה על הדלת והשמיעה קול מתכתי וצורם, עד כדי כך שלורה זעה במקומה בפחד חסר מעצורים. "עבור מי אתה מוכן לשלם שש מאות וחמישים דולרים כל כך מהר כשאין לנו חצי סנט על התחת?!"  חקרתי בחשד את פניו שלא הותיר דבר מלבד אדישות וחוסר אכפתיות לשאלתי אך במבט אחד הוא גרם לי לשתוק ולחזור בי משאלתי. אם שמו של לוקה או שמי עלה בהגרלה נצליח לשרוד את זה ואולי לנצח ולזכות בכסף ובעוד יום נוסף כאן בדאונטאון, אך כאשר עיניו החומות הביטו בי בזעם שאותו ניסה להסתיר תחת מסכת רגשות כושלת, גופו חלף על פניי וידיו נכלאו על ידית דלתו של הקרון. הבל פיו התנגש בכתפי החשופה אשר חולצתי הדקה חשפה במקצת, מנוגדת לכל החורף הקפוא שעומד לנחות עלינו .
" לורה צריכה להילחם מול אית'ן." קולו האכזרי העביר בי צמרמורת של פחד למשמע המתחרה העומד מולה יחד עם המצפון שתקף אותי כשלורה שמעה את דבריו והשתנקה בפחד .
" עכשיו את מרוצה?" הטיח בי לוקה בשקט דורסני שגרם לליבי התכווץ. עיניי היער שלו שקפו עצב מר ופחד ממה שעלול לקרות לאחותו בזירה הנוראית אם לא נצליח להשיג את הסכום עד לסוף השבוע, דבר שגרם לי לגמוע את רוקי בחוזקה ולהתייסר במקום בו נדבקו רגליי לרצפה בלי היכולות לזוז מרוב בושה ועצב . לעולם לא נצליח להשיג סכום כזה בכמה ימים בודדים, הרי רק קיבלנו משכורת לפני יומיים וכל הכסף בוזבז על אוכל ודברים בסיסיים לחלוטין. שפתיי מוציאות אוויר רדוד באנחה מיואשת כשלוקה לא מאחר להתנגש בכתפי החשופה ולהותיר אותי חסרת מולים אל מול אחותו הקטנה, לורה, שזמנה הופך קצוב. לעזאזל, אם לא ג'ייקוב וחבורתו המעצבנת הזאת היינו יכולים לחיות כאן בשלווה, בדיוק כמו בחצי השנה האחרונה .
למה לכל הרוחות האנשים הלא נכונים מגיעים לדאונטאון?

10.9.21 / 12.1.22

🦋