"איזה ילד דוני היה?" השאלה חומקת מבין שפתיי כששני האחים למשפחת לומבראנו התיישבו סביב השולחן וארוחת צהריים חמה הוגשה לכולם. ג'ורג' נרדם בין ידיי ודוני הציע להשכיב אותו במיטה של תיאודור ואני הנהנתי בחום. הדאגה שלו לילד הקטן שלי שובה את ליבי כל פעם מחדש.
נדייה צחקה והעבירה בי מבט ארוך מלא משמעות. "דונאטו היה ילד אנרגטי, חכם ועקשן כמו פרד." נדייה מתארת את דוני שלי והוא מתיישב בכיסא שלצידי, ידו הגדולה והחמה מונחת כעת על ירכי הסמויה במכנס ארוך וחם, דונאטו פחד שאתקרר על אף מזג האוויר האביבי שבחוץ. "הוא תמיד שולח לי פרחים בסוף השבוע על אף שאני מתעקשת איתו שחבל על הכסף." היא מגלגלת עיניים ושלי נפערות מעצמן. הוא שולח לאמא שלו פרחים? הלב שלי נמס!
"הוא תמיד היה דעתן אבל דאגן באותה המידה. אני אפילו זוכרת את היום הראשון שלו בכיתה א." נדייה צחקה ודונאטו הסתכל לעברה באיום. היא הרימה כתפיים בחוסר אכפתיות, מתגרה, "כל הילדים התיישבו היכן שרצו ודונאטו החליט שהוא יושב בכיסא של המחנכת, הוא רב איתה על כך בכל יום במשך שבוע עד שזימנו אותי למשרד המנהל כשדונאטו מרח דבק מגע על הכיסא והמורה המסכנה התיישבה עליו כדי להוכיח לדונאטו למי הכיסא שייך." פי נפתח בהלם ודונאטו גירד את עורפו בחוסר נוחות. "אתה באמת עשית את זה!? אני לא מאמינה!" הצחוק שלי הרעיד לי את הבטן ודונאטו גלגל עיניים.
"כן, אני יודע שזה נשמע מופרך," אמר דונאטו, מנסה להסתיר את החיוך שעלה על פניו. "אבל במוח שלי, זה היה מובן מאליו. אני לא אוהב שמישהו לוקח לי משהו שמגיע לי." היד שלו התהדקה על הירך שלי, ניסה להסביר ללא מילים את מה שהרגיש והלב שלי הרגיש בשבילו.
"יותר מידי דביק כאן." מלמל תיאודור ונפנף בידו כאילו ויש בחדר שלושים מעלות. אני ודוני גלגלנו עיניים בתיאום מושלם. "איזו ילדה אריקה הייתה?" דונאטו שאל את אימו ונדייה חייכה בחום. "אומנם התקופה שהכרנו בה הייתה קצרה למדי אבל אריקה דומה לך מאוד." החום האימהי שקרן משחורת השיער גרם לי לרצות לחבק אותה, לקבל לראשונה מזה כמעט שש שנים חיבוק אימהי אוהב.
חום זעיר התפשט על פניי. "היית עקשנית לא פחות מדון שלי." היא מסבירה ואני מנסה להבין לאן היא חותרת. "אני זוכרת היטב את הימים הראשונים שלך בבית המכסה, לא היית מוכנה לקום לארוחת הבוקר אם לא הייתי מבררת מה קורה עם אחיך טוני שהיה בבית הילדים שבהמשך הרחוב. אני זוכרת איך פתחת בשביתת רעב רק כדי שאגיד לך אם הוא בסדר." הקול הציפורי שלה הולך ודועך ואני מוצאת את עצמי נושכת את פנים לחיי ומזיזה באיטיות את היד הגדולה של דונאטו ממני, מרגישה כאילו כל מגע קטן מעורר בי פתאום בחילה. לא אהבתי שהיא הזכירה לי נשכחות ויותר לא אהבתי את דמותו של טוני העומד ליד החלון, עטוף בדם יבש וטרי ומביט בי בעיניים חודרות.
"אפילו הכרזת שלא תתקלחי שבוע אם לא אתן לך לראות אותו." נדייה ניסתה להקליל את האווירה בחוסר הצלחה. החזה שלי עלה וירד במהירות ודונאטו שם לב לכך. "אתם בקשר היום? חבל שלא הבאת אותו גם." החיוך שעל פניה עורר בי בחילה וידיי התכווצו לאגרופים חשוכים. לא הייתי מוכנה לשיחה הזאת, לא חשבתי שהיא תזכור בכלל את הרגעים הללו.
אני מנגנת בראשי את שאלותיה הבלתי נגמרות,
האם אנחנו עדיין בקשר? איך אוכל להיות בקשר עם אחי המת? מדוע לא הבאתי אותו גם? כי הוא נמצא כמה מטרים מתחת לאדמה בגלל שני אידיוטים חסרי מוח ואח גדול שמכר אותנו מבלי לחשוב פעמיים.
"א-אני צריכה רגע לשירותים." המילים בורחות משפתיי ברעד מוזר, אני נעמדת ברגלים רועדות על הרצפה המבריקה ואני כועסת בראשי על טוני שמלכלך את הרצפה בדמו האדום. "אריקה." דונאטו נעמד מיד אחרי ולא מספיק להגיע לפני שאני נועלת את חדר הרחצה ונשענת על הכיור החלבי. ופותחת את הברז.
YOU ARE READING
דאונטאון - downtown
Misterio / Suspenso"הבית הוא אינו המקום בו אתה חי, אלא המקום בו מבינים אותך." ( כריסטיאן מורגנשטרן ) דאונטאון , מי לא שמע על האגדה האורבנית ושכוחת האל שיש למקום הזה להציע . המקום הגדול הנמצא מתחת לאדמה בין שלל רציפים וקרונות , שם מתגוררים להם עשרות אנשים עם עבר , הוו...
