דאונטאון - downtown

• פרק 42 - סגירת מעגל

Myles Smith - Stargazing

אני יושבת במכונית, ולבי פועם בחוזקה. הנסיעה לעבר אמא של דונאטו אורכת כשעה, אבל עבורי זה מרגיש כמו נצח. השמש שוקעת במערב, והאוויר האביבי חודר לחלונות הפתוחים. אני נושמת את הריח המתוק של הפרחים שפורחים בשולי הדרך, אבל כל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא איך אמא של דונאטו תקבל אותי. אני לא יכולה להתכחש לעובדה שזוהי תהיה סגירת מעגל מיוחדת במינה, מעולם לא חשבתי שאפגוש שוב את נדייה וכמובן שלא העליתי כלל בדעתי שהיא אמא של בן הזוג שלי. בן זוג, לכל הרוחות מעולם לא כיניתי כך את דוני.

דונאטו יושב לידי, והחיוך שלו מרגיע אותי במעט. הוא לובש חולצה לבנה מכופתרת וג'ינס כהים, נראה כל כך נאה. ג'ורג' הקטן יושב בכיסא כמו ילד גדול, עם חולצה צבעונית וקפוצ'ון מיוחד שדונאטו קנה עבורו לפני שיצאנו. הוא משחק עם צעצוע קטן, חסר דאגות, בעוד אני מהרהרת במחשבות שלי.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותה.. את נדייה. היא הייתה כל כך חמה וכל כך אוהבת בבית הילדים. היא תמיד דאגה לעטוף את כולם בחום ואהבה ואני לא יכולה שלא לתהות עד כמה היא כעסה לגלות שהפרתי את הבטחתי וברחתי מבית הילדים תחת חסותה, והאם היא עדיין כועסת. מעניין אותי אם היא עדיין אותה בחורה תוססת ושנונה כפי שהייתה והאם צבע השיער שלה השתנה או שנותר שחור כלילה כמו של דונאטו.
הנסיעה ממשיכה, והנופים חולפים במהירות - שדות ירוקים, עצים צעירים ופרחים צבעוניים. אני מתבוננת החוצה, מנסה להירגע, לנשום עמוק. ג'ורג' מפנה את תשומת הלב שלי כששיתף אותי במחשבותיו על הנעליים החדשות שקנה לו דונאטו. "חבל שזואי לא תוכל לראות את הנעליים המגניבות שלי, הן מדליקות אורות!!" הוא שמח כל כך וגרם לנעליו להתנגש זו בזו כדי לגרום להן להבהב. חיוך דק עלה על פניי ועל פניו של דונאטו שנראה שליו מתמיד.

אני זוכרת את השיחה שהייתה לי איתו לפני לפני הנסיעה. הוא הבטיח לי שהכל יהיה בסדר, שהוא שם בשבילי. אבל בליבי, אני שואלת את עצמי אם הוא יכול לדעת עד כמה זה באמת קשה לי. אני רוצה להיות חלק מהמשפחה שלו, אבל יחד עם זאת, אני לא יכולה להימנע מהפחדים שהולכים איתי לאורך הדרך.
כשהמכונית מאטה על כביש האספלט סמוך לבניין עצום במרכז העיר, אני מרגישה את הלב שלי מתחיל לדפוק במהירות. אני מביטה בדונאטו, והוא מחייך אלי, מלטף את ידי בתמיכה. ג'ורג' קופץ מאחורה, מתלהב מכניסתנו לבית. העצים חוסמים את השמש והאוויר מתמלא בהתרגשות. אני יודעת שהרגע הזה הולך לשנות הכל. מכאן אין דרך חזרה.

"אני אוהב אותך." עיניו העמוקות של דונאטו מביטות בי והפה שלי נותר חסר מילים. אני לא יודעת אם אני מסוגלת לעשות זה. אני רוצה, אני כל כך רוצה אבל - אני לא מסוגלת.
"בבקשה דוני -" אני בקושי מצליחה להוציא את המילים מפי ודונאטו מלטף את ידי השרויה בידו בעדינות המנוגדת לסערה שבתוכי. הוא מביט בי ארוכות ומניד ראשו בשלילה.
"אין לך ממה לפחד." הקול שלו מתנגן באוזניי אבל הלב שלי לא מצליח להרגיע את דפיקותיו. "אתה לא מבין," אני אומרת בקול שקט ומנתקת את ידי מידו הגדולה. "א-אני לא מסוגלת! אני בכלל לא יודעת מה להגיד או מה לעשות, אם מנשקים קודם את לחי ימין או שמאל או בכלל אם נותנים חיבוק קודם?! אני מפחדת שהיא תחשוב שאני לא מתאימה לך. מה אם היא לא תאהב את מי שאני? מה אם היא תחשוב שאני לא מספיקה בשבילך? היא צודקת, אני באמת לא מספיקה בשבילך, אני אפילו לא מספיקה ל- " אני מדברת במהירות, וכולי רועדת מהמחשבות שממלאות לי את הראש אך שפתיו של דונאטו לא נותנות לי להשלים את דבריי ומוצאות את שפתיי שלי. היד הגדולה שלו אוחזת בגרוני כאילו ושפתיו לא לוקחות לי את כל האוויר הפעוט ששמר עליי שפויה והגיונית.
הריח הממכר שלו חודר לאפי והלב שלי, אם יכול היה לשמוע אותו הוא היה מבין מה לכל הרוחות הוא עושה לי בלב ובגוף. רק כאשר שפתיו מתנתקות ממני המחשבות שלי מסתדרות כל אחת למקומן. "היא תמיד מדברת כל כך הרבה ילד?" הגבר החצוף זוקר גבה מתגרה וג'ורג' מאשר. "אל תסיט אותו נגדי!" אני סוטרת לכתפו הגדולה בכעס והוא רק מחייך אליי חיוך מתגרה ולפני שאני מוסיפה מילה הוא נושק לשפתיי בזריזות.