דאונטאון - downtown

• פרק 28 - אדום ארגמן

"תסגרי את הדלת כשאת יוצאת לורה!"
אני צועקת בקול שקט כשהאחות הפחות מוצלחת למשפחת לורנס יוצאת מפתח הקרון מבלי להתחשב בבקשתי ונעלמת במהרה בחסות החושך האפל אשר התגנב למבואת דאונטאון ברדת הלילה.

אני נאנחת בחוסר כוח ומפזרת את שערי בפראות על גבי העטוף בחולצתו על דונאטו. החושך החליף את המש הנעימה אשר פשטה על העיר ניו יורק כולה והפך את היום השימשי לגעגוע חולמני. חיוך מתוק מכסה את פניי כשאני מסניפה את ריח הבד המתוק אל תוך אפי ומשחזרת בראשי את מגע ידיו של הבחור המסתורי סביב מותניי ואיך ראשו התחפר בשקע צווארי בעת שלחלש לאוזניי כמה הוא גאה בי על כך שעמדתי על שלי ולא נתתי לג'ייקוב ואית'ן להשפיל אותי מול קהל המוני במסעדתו של מרקוס. ידי מלטפת ברוגע חמים את לחיו החמימה של ג'ורג' הישן במיטתי פרוס איברים ונחירות קטנות בורחות מפיו המתוק.

צלצול טלפון קוטע את הרגע החלומי בו שהייתי ואני מוצאת את עצמי מושיטה ידי בזריזות אל השידה הסמוכה ומשתיקה את הטלפון של לוקה אשר ניגן שירי להקה משנות התשעים המאוחרות. וכמו שעון שוויצרי, לא עובר רגע רב עד שלוקה יוצא מן המקלחת הקפואה, כבר לא בראש מלא שיער ובלורית שופעת, לא. עיניי הצטמצמו בחשש כשלוקה נותר בזקיקי שיער דקיקים על ראשו ולא גולשים כמו תמיד. פניו נפולות והאושר המועט שעוד היה חבוי בו נדמה ככבה לנצח. אני יוצאת בעדינות מתוך שמיכת הצמר של ג'ורג' שכיסתה חלק מגופי וכשרגליי הדקיקות פוגשות בקור המתכת של רצפת הקרון צמרמורת צורבת את גופי.
"הכל בסדר?" אני שואלת בעדינות, מסדרת בחשש את חולצתו הגדולה של דונאטו הנדמת לשמלה על גופי ובראשי רצה המחשבה אם להתקרב אל לוקה או לשמור מרחק מעיניו הכבויות השמורות לאויביו. "הכל פשוט מושלם." קולו העייף של לוקה כעת מהול בכעס שלמדתי להכיר. רגליו הארוכות נושאות את גופו החצי עירום אל המטבח המאולתר, מרתיחות מים חדשים בקומקום ופותחות שקית חדשה של קפה שחור ובוצי. "לוקה.." אני ממלמלת בשקט, מקווה שלשם שינוי הבחור העקשן הזה ישתף אותי במחשבותיו ולא יכלא אותי בחוץ כשבתוך ראשו מתנהלת מלחמה אימתנית.

"את יכולה לסתום כבר?!" הוא יורה בכעס מרתיע ומכה את כוס הזכוכית שבידו בשיש הסמוך. נשימת בהלה חונקת את ריאותיי ומבטי זע לרגע פעוט אל הילד הקטן שישן בפינת החדר ולמזלי אינו מתעורר משגעונו של לוקה. "מה עובר עליך?" אני לא מצליחה לסתום את פי שיורה בשקט חפוז את דבריי. רואה בכך את לוקה באור כה שונה, ממתי הוא מקצר ככה את שיער ראשו? ממתי הוא נראה כל כך אבוד? מימיי כאן לא ראיתי אותו כה, כל כך חסר אונים. אך לפני שאני מספיקה לפלוט שטות נוספת דלת הקרון חורקת על צירה ולורה שבה פנימה, הבייתה. יחד עם שקית בעלת לוגו כתמתם מהסופר הקרוב היא מחייכת, עוקפת אותי כאילו ומעולם לא הייתי קיימת וחובקת את מותניו של אחיה הגדול. "הבאתי את הנרות שביקשת, גם את הגפרורים וורד קטן אדום." היא מספרת בהתרגשות יוצאת דופן לאחיה שלא נראה כמתלהב כמוה אך רואים כי הוא משתדל לחייך בנועם לעבר אחותו הקטנה.
חזהו הקשיח מתמלא אוויר, הוא מחבק את לורה בחיבוק צדדי שמתנתק במהירות האור וידיו שבות להכין את הקפה השחור שמצא בו תחלופה לבירות של הבוקר. "תתקדמי לורה, אפגוש אותך כבר שם." הוא ממלמל בקול עצור ומבטי נופל על וורידי ידיו החשופות, צבועים בכחול אימתני ובולטים כמו השמש שזורחת בזמן סופה. לורה עושה כדבריו ובין רגע נעלמת כלא הייתה, מותירה אותנו לבד יחד עם השקט הסואן. כפית סוכר וכף גדושה של קפה שחור כלילה נמסים במים רותחים ומתערבלים בכוס הזכוכית של לוקה ודמותי עודנה חסרת מילים, עומדת כנציב מלח אל מול דמותו בשקט מופתי.