דאונטאון - downtown

• פרק 32 - תירוצים

אם אי פעם תהיתם איך מרגיש כאב ראש נוראי , תנו לי לספר לכם שזה ממש חוויה שלמה בלונה פארק היוקרתי של ניו -יורק .
ראשי מלא סחרחורות ובחילה מתגבשת בגרוני ובבטני ומבקשת להשתחרר החוצה אך שיניי חורצות את שפתיי ומונעות מהאסון הזה לקרות .

הבוקר הגיע והשמש השקרנית הפציעה מבין ענניה הקודרים אשר משאירים סימן לכל שהתרחש אמש , נו טוב , כמעט לכל מה שקרה כאן .
המבואה הגדולה הוצפה כרואי ועשרת ענפיי עצים יבשים וחזקים התווספו לערמה הגדולה שבפינה . הגשם לא חס אתמול על אף אדם , ניזכר באיחור להגיע בדיוק כפי שאמר שדרן החדשות לפני כמה חודשים . אני במקום הבחור הזה הייתי הולכת למלא לוטו ונוצרת את הרגע למשך עשרות שנים .
כשהבטתי במראה השבורה שבחדר המקלחת הזדעזעתי קשות , דבר שלא קרה כמה שנים טובות .
עיניי צורבות ושפתיי סדוקות כהוגן . גרוני היבש אותת במצוקה בזמן שאני רוכנת לאסלה בפעם השנייה להיום ומתפללת בכל רגע שרק יגמר , אני לא רוצה לחשוב בכלל מה מצבם של שון וגבריאל אבל מה ששכן בסיגר התמים זה ממש לא סמים רגילים .
פעם נוספת אני אוספת את שערי המבולגן ונושפת בחוסר אונים כשראשי מושפל מטה ואין כוח לרגלי להחזיק את גופי הרוכן לאסלה הקטנה .
עייפתי מכל סאגת החולי הזה , הרגשתי מצוין ברגע בו החומר הרעיל התפשט בגופי ונתן לי כמה שעות של מנוחה נמרצת אבל עכשיו , עכשיו אני כמו זומבי מהלך , מרגישה את רגליי רועדות ואת הבחילה המרה זורמת שוב בגופי .

ברגעים אלו ממש אני נושאת תפילת תודה קטנה למרומים שאני לא עובדת היום ואין איש שצריך לראות את הזוועה המהלכת שנקראת אריקה פולט , למעט תושבי דאונטאון, אך עדיין זאת צרה אחת פחות לעת עתה .
קולות ההתארגנות של כולם אינם חדלו לרגע , החל מלוקה שחיפש אחר ז'קט העור שלו ועד לאנסטסיה שגילתה שלורה גנבה לה שוב את הגומייה לשיער .
אוויר חנוק חומק מן ריאותיי החוצה בעודי נעמדת באיטיות משוועת על רצפת הקרון הקפואה . כמעט ושחכתי איך החורף כאן מרגיש .
עד כמה שזה כואב , לוקה ראה אותי מקיאה כבר הבוקר ואף מילה מצידו לא נשלחה לעברי , אני יודעת שאנחנו בריב ענק שלא יבייש את טובי הפוליטיקה המרשעת אבל ציפיתי לקצת אכפתיות מהאדם שראה אותי במצבים לא פחות גרועים מכך .
המים הקפואים של הברז זלגו על פניי באיטיות וגרמו לראשי להתחדד ולהתפקס לשם שינוי , הראייה כבר אינה מטושטשת מן הדמעות ולחיי סמוקות הרבה פחות נוכח החיוורון של פניי . הגיע הזמן להתעשת על עצמי .

לאחר כל ארגוני הבוקר המתישים , לוקה , לורה ואן יצאו לעוד יום עבודה ואני נותרתי עם ג'ורג' הקטן אשר התעקש לקרוא לרפאל כי צבע פניי ירד או במילותיו שלו - "אפילו לקיר הכי לבן בדאונטאון יש יותר צבע מלפרצוף שלך ."
לרגע אף צחקתי לדברים המתוקים של הבן הקטן ודמעה קטנה חמקה מן עיניי כשנזכרתי בשיחה שלי עם דונאטו במיטתו לפני קצת יותר משבוע .
אני מגלגלת בראשי את מה שקרה בבית שלו אתמול וכעס מבעבע בכל עצמותיי. הוא יכול היה להתנהג אחרת ולא כמו פוץ מחורבן, הוא יכל לפחות להודיע או לענות לשיחות שלי שנעשו דרך הטלפון הציבורי או הטלפון של לוקה כשנגמרו לי המטבעות לשיחות נוספות.
אני לא יודעת למה ציפיתי ממנו לקצת יותר יחס והבנה אבל כנראה שטעיתי. אולי דונאטו הוא לא מה שאני חושבת שהוא.