דאונטאון - downtown

• פרק 34 - ברוכים הבאים ליריד

כמעט ומעולם בית אינו היווה עבורי מקום סגור עם ארבע קירות המכתיבים את גודלו ואיכותו , לא. הבית שלי נמדד באנשים אשר סבבו אותי והרגשתי איתם יחד . בכל רגע נתון בו מישהו שמח , שמחנו איתו כולנו ובכל מקרה בו אדם היה בצער או מאוכזב , היינו דואגים להוריד את הכוכבים מהשמיים ולהחזיר אליו את החיוך שאבד .
אך כאן , בביתי של דוני , זה מרגיש בדיוק כך . קירות ביתו אינם סוגרים עליי כתמיד , ואין את תחושת המחנק בו כל אחד חיי בחדרו ובתוך עולמו בנפרד .

בעוד שחשבתי שכבר למדתי לשנן את צורת ביתו של דונאטו בעל פה , אני נדהמת מחדש לגלות עד כמה טעיתי . הכלים המסודרים בתוך המדפים החצי שקופים גרמו למטבח להיראות יוקרתי אך חמים ושלא נדבר על ריח האוכל שהתפשט עד מהרה בתוך כותלי הבית . מנורות לבנות האירו כל פינה חשוכה והסתרכו מטה מן התקרה הגבוהה שבסלון ובמטבח .
אני כבר אחרי מקלחת רותחת להפליא , לבושה בחולצה ענקית של דוני בעוד רגליי שלובות זו בזו על גבי ספתו הנוחה שבסלון . הטלוויזיה דולקת על ערוץ החדשות המקומי ושערי הרטוב מקפיא את גבי .
הכל נראה כה הפוך , כלומר בדאונטאון מי המקלחת תמיד היו קפואים בטירוף חושים וכאן המים הרותחים פשוט מנעימים את גופי . בדאונטאון הייתי משוועת לרגע בו אניח את ראשי שוב על הכרית שבקרוני ואעצום את עיניי ובדירתו של דוני כל שאני רוצה זה רק לחוות יותר ולא לתת ליום הבא להגיע מבלי שמיציתי את קודמו עד תום .

חיוך עליז מזדחל אל תוך פניי כשאני נזכרת בנשיקה חסרת המעצורים שחלקתי עם דונאטו רגע לפני שעלינו אל ביתו , אי שם בשובל הפרוזדור שבכניסה לבניין כששלל אורות הרחוב מצביעים רק עלינו ומסתירים אותנו בחושך האפל באותה נשימה .
אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי כך , שאי פעם באמת נתתי לעצמי להתמסר לתחושה הזאת ולקפוץ , פשוט לקפוץ מגג העולם ולהאמין שיש מי שיתפוס אוי ולא יזרוק לכלבים את הכל בין רגע .
מבטי מתמסר אל הרגע בו דלת החדר החורקת על צירה בעדינות מייסרת נשמעה למרחקים כשדקה לאחר מכן עיניי נפערות ופי כמעט נפתח לגמרי בהלם מוחלט .
דונאטו יוצא מפתח דלת חדרו כשלגופו מכנס בד דקיק לגמרי ופלג גופו העליון פוגש את עיניי העוקבות אחריו בשקט מופתי .
גופו עוד לח מן המים הרותחים ושערו הפרוע מסתדר בציות של ידו הגדולה העוברת עליו בשניות אחדות .
" אני יכול להשיג לך פוסטר אם את רוצה ."
גיחך דונאטו לרגע וגרם לי לקפוא במקומי . לעזאזל , לבן אדם הזה יש חוש שישי מפחיד .
סומק מובך התפזר על לחיי החמות גם ככה וידי גירדה במבוכה את עורפי כשניסיתי להתעלם מן קיומו של שחור העיניים ללא הצלחה .
רגליו הגדולות עושות את דרכן לכיווני ובין רגע צווחתי בבהלה כשנשא אותי על גבו הפוך , כשראשי פגש בישבן שלו ורגליי ננשכו על ידי שיניו בפראות .

" תוריד אותי , דוני !!"
נזפתי בכעס בזמן שפי פצח בקרקורי צחוק בלתי פוסקים אך דונאטו כמו דונאטו במקום להקשיב לבקשתי פשוט הסתובב במהירות כשאני עוד נמצאת על כתפו ובזאת גרם לי לאבד חוש כיוון וחוש חיים לגמרי .
ידיי חיבקו במהירות את בטנו הקשיחה מתוך פחד לעוף אל הלא נודע בזמן שהוא רק צחקק בשטניות והתקדם ככל הנראה אל שולחן האוכל .
" את כל כך קלה שאם אעשה עוד סיבוב אחד את תעלמי לי כמו גרגיר אבק ."
קולו הנוזף גרם לי לכווץ את גבותיי בכעס ולסטור לגופו בקושי נמרץ . ראשי עודנו מסוחרר ובטני כואבת מן הצחוק המתגלגל שלא ידע מעצור בפי .
" ואתה כל כך מעצבן ש - "
שיניו נסגרו על רגלי הימנית וגרמו לי להתכווץ מעט ולזעוק בכאב בהפתעה גמורה .
" תמשיכי את המשפט ונצא לעוד סיבוב ."