דאונטאון - downtown

• פרק 13 - מפתח אחד

הרוח הקרה שורקת בעורפי ומצמררת את גבי השבוי בחולצה השחורה בהתאם .
רגלי שלובות על רצפת הקרון הקפואה כשדאונטאון אינה עוד סואנת מרעש ואינה נקייה ממלמולי דברים הנישאים עם הרוח אבל עדיין , גם כשהשמש שידרה מבין העננים על הסכנה הצפויה להגיע , כל שנשמע סביב הוא השקט המיוחל לו כולנו חיכינו בקוצר רוח .
כשבתוך מוחי אין רגע דל של שקט ממחשבותיי , עיניי נשואות אל מגש הפיצה הקטן השרוי בחמימותו בתוך קרטון העץ וסביב מכך , אל היושבים בקרון .

הריח הנידף באוויר מצליח לסמם את אפי היטב ואף בזכותו אני גונבת עוד משולש קטנטן ונוגסת בו בתאווה יתרה . האווירה התאספה לה כנוראית והמתח הנישא מעל ראשינו עומד דום כשמבטים חולפים ומסוכנים מתחלפים בין רגע . אף אחד אינו אומר מילה למעט מלמולי דברים בודדים ואף אחד אינו פוצה את פיו ומוסיף עוד גפרור למדורה הבוערת אשר רק מחכה לשרוף הכל בלהבותיה הקטלניות .

כבר הספיקו לעבור להם שבועיים מאז המקרה המחריד עם לוקה וג'ייקוב . שיניי נושכות את פנים לחיי וידיי מתכווצות לאגרופים חרי שחר כשתמונת זיכרון עומדת מול עיניי , בדיוק ברגע בו נכנסתי אל קרוני ומצאתי את לוקה זרוק על הרצפה המוכתמת בדמו הרב . מאז כאמור , מיותר לציין ששום דבר אינו הולך בכיוון הנכון . לורה לא מדברת עם לוקה בגלל שהסתיר ממנה את מצבו וגילתה על כל שהתרחש רק לאחר שלוקה כמעט איבד הכרה כשחזר מיום עבודה ארוך ומתיש על אף שניסיתי לגרום לו בכל כוחי להישאר בקרון ולנוח אך ללא הועיל . אני מתנשמת ארוכות וצופה בסביבה השקטה כנחש המחכה לטרפו . שערה הארוך של אן גולש על גבה בזוהר המיוחד רק לה , עיניה של לורה בוהקות תחת אור המנורות ופניה החלקות מחמיאות לה כל כך . שערו המתולתל והמלא של ג'ורג' יחד עם לחייו המלאות מקנה לו חומד יוצא מן הכלל בעוד עיניו ואשרת פניו הרציניות של לוקה משדרות גבריות וחן יוצאות מן הכלל . אין אישה שלא תרצה גבר כמוהו ואין מישהו שהיה מוותר על חבר אמת כמוהו .

צמרמורת קלה תוקפת את גבי . לאחר שעיניי עוברות על הסובבים , אני לא מצליחה שלא לתהות . לכל אחד ישנו דבר המייחד אותו , ישנו דבר אחד לפחות השובה את ליבו של האחר אבל ... מה איתי ? מה מייחד אותי ? במה אני מיוחדת כל כך ושונה ?
שערי רגיל כשל רוב הבנות ועיניי רגילות לשגרת הדמעות המרות כדרך קבע . שפתי קטנות ומוחי מבולגן יותר מארון הבגדים של אנסטסיה . אך עדיין , מה מיוחד בי כל כך ? . עיניי נתלות על מנורת הקרון המהבהבת בעדינות כעומדת למות . למעט העובדה שאני מדמיינת בכל רגע של לחץ את אחי המת , שום דבר אינו נזקף לזכותי כלל . אני נאנחת בשקט , אין בי שום דבר מיוחד , אין בי דבר חזק להישען עליו כמו חבריי .

ראשי מונד בשלילה ומשתחרר מן מחשבותיי העצובות בעודי מסתכלת על לורה התוקפת אותי במבט כועס .היא אינה מדברת גם איתי מאחר ולטענתה הסתרתי את מצב אחיה ממנה ויחד איתה גם אנסטסיה אשר החליטה לתפוס צד ולשמור ממני מרחק הגון . כנראה שכולם החליטו להתרחק ממני מאחר וג'ייקוב איים שמי שיתקרב ויבחר לעמוד לצידי ישלם על כך ביוקר , נו טוב , לפחות זה הצליח לו כמעט במאת האחוזים . חיוך מר מגלה את דרכו אל שפתיי האדמדמות . כנראה שאין לי חברי אמת כל כך אם כולם ברחו למחילותיהם ברגע שג'ייקוב שלף את איומו מהכובע .
בהחלטה של רגע , אני מנקה את ידי זו בזו מעל אחד המגשים הריקים ונאנחת בעצב לאחר שנעמדתי על רגליי . למעט ג'ורג' ולפעמים לוקה , אף אחד אחר אינו פונה אליי או מדבר איתי , זאת תחושה פשוט נוראית . לסתי נסגרת בכאב ועיניי הנוצצות מפנות מבט ממבטו של ג'ורג' הקטן שהפך לחוקר .