תהיתם פעם מה ילד צריך כדי לגדול ? חישבו כמה חום ואהבה הוא צורך , חישבו כמה זמן הוא מתרפק בחיק אימו לעוד חיבוק מלטף וחם , נסו לשער כמה הוא זקוק לכל זה . ועכשיו , חישבו שיש בינינו אנשים שלא זכו לכך מעולם . שלא זכו למילה טובה בבוקר או איחול ליום נהדר , שלא יודעים מה זה להיות נאהב וגרוע מכך , לא יודעים איך זה מרגיש לאהוב .
אני מגחכת בשקט אודות מחשבותיי כשפניו של ג'ורג' קופצים לראשי בעוד לסתי נשחקת לה בכעס מנוגד .
לא האמנתי שלוקה באמת יאיים עליי בעזרת הילד התמים שלא זכה לאושר מעולם .
מעניין איך הוא ישן עכשיו והאם קרבו של לוקה הסתיים לו ולא העיר את ג'ורג' בצעקות האנשים שם בחוץ .
אני גומעת את רוקי בשקט מופתי ומתיישבת בכיסא המקביל אל שחור העיניים . במבטי אני תופסת זוג אנשים מקומטיי עור אך הזוהר שבענייהם שווה את תשומת ליבי כשיחדיו הם מחזיקים ידיים סדוקות ושלובות כזר פרחים בנועם . אהבה היא מצרך כה נדיר בימינו . אני ממלמלת בראשי כששוב חיוך נדוש מתגנב אל פניי ואני ממהרת להסיר מבטי מן השניים כששחור העיניים קורא בשמי בטון לא מוסבר .
מעילי כבר אינו על גופי , הוא שעון על משענת הכיסא שלי בעוד המזגן הטוב גורם לגופי להפשיר מן הקרירות של קודם . לרגע אפילו חשבתי ששערי נוטף מים מן הגשם הקדום אך אז דונאטו מסיר ממני את קובעו האפור של לוקה ומניח אותו בצד השולחן .
" יפה יותר ככה ."
הוא מתרץ בלא שום הסבר כשאשרת פניו נשארת תמוהה ולא מובנת אך במקום לנסות לחקור את המאורע כמו פילוסופית מדופלמת אני מניחה לעצמי ליהנות מחום המזגן ובוחרת פשוט לזרום עם המציאות המשונה .
השולחנות העגולים מוצעים לכולם בזמן שאנשים אחדים מתיישבים סביבם . נברשות המנורות מבריקות כקריסטלים שובי לב וריח וניל מתקתק מסמם היטב את אפי וגורם לבטי נקרקר בייאוש מהול עצב .
כאילו מתוך סרט , ניתן לשמוע את קרקוש העלים בצמרות העצים , ניתן לשמוע את הרוח השורקת משחקת בקצה ענף שבור ואפילו ניתן לדמיין את הציפורים המתחבאות להן במקום מסתור מפני הגשם השוטף .
אפילו להם יש מסתור . אני מגחכת שוב בראשי . עבר כל כך הרבה זמן מאז הגעתי לדאונטאון וכעת המקום הזה הוא הרבה מעבר למקום מסתור , הוא בית של ממש ולא רק בגלל מקומו אלא גם בזכות האנשים שלמדתי להכיר ובזכות החוויות שנוצרו שם בין העימות ביותר ובין אם לאו . הבית זה לא רק הקירות .
דונאטו שהיה עד כה עסוק במחשבותיו ככל הנראה , מיישר אליי מבט בזמן שידיו אוחזות בתפריט הגדול .
אני לא יכולה שלא להביט בעיניו השחורות מתכהות להן דרך זוהר המנורות ששוב עושה עמו חסד והופך את היצור הזה ליפייפה בצורה מסוכנת אך בו בזמן גם לדבר הכי מסתורי שאני מכירה כרגע .
רעש צעדים רכים מגיחים על רצפת הפרקט בין רגע מופיעה לצדינו מלצרית חמודה עם לוגו המקום בקצה חולצתה . שערה האסוף לזנב סוס ארוך וזהוב ועיניה הירוקות הזכירו לי את קים , המלצרית אשר עובדת איתי גם כן במסעדתו של מרקוס הלא רחוקה מכאן . רגע , למה בעצם לא הלכנו לאכול שם ? למה דווקא כאן ? אני לא יכולה שלא לתהות אך בשניות אחדות דעתי מוסחת כשהמלצרית ארוכת הרגליים ועיניים חתוליות מחלה לדבר .
" תרצו להזמין ?"
חיוכה הכובש עולה על פניה ושפתייה האדמדמות מתאימות לסומק לחייה . דונאטו אינו סוקר את גופה אלא מביט דווקא בי ארוכות ולאחר מכן מפנה אליה מבט .
YOU ARE READING
דאונטאון - downtown
Gizem / Gerilim"הבית הוא אינו המקום בו אתה חי, אלא המקום בו מבינים אותך." ( כריסטיאן מורגנשטרן ) דאונטאון , מי לא שמע על האגדה האורבנית ושכוחת האל שיש למקום הזה להציע . המקום הגדול הנמצא מתחת לאדמה בין שלל רציפים וקרונות , שם מתגוררים להם עשרות אנשים עם עבר , הוו...
