דאונטאון - downtown

• פרק 44 - שלווה באוויר

השמש כבר הגיעה לה לאמצע השמיים ואני מצאתי את עצמי יושבת במרפסת שלא ידעתי שקיימת בביתו של דוני. אם המצפון לא היה מפריע לי הייתי יכולה להתרגל לחיות כאן. אני מחייכת לעצמי בשקט, לוגמת מכוס הקפה הרותחת ומנשנשת עוד שוקולד חום בהתרגשות.
איך זכיתי ככה? איך לכל הרוחות והיצורים הקוסמיים, אני, אריקה פאקינג פולט, זכיתי בגבר הזה!?
החיוך מתפשט על פניי כמו רוח פרצים והלב שלי דופק במנגינה נעימה לאוזניים.

מעולם לא חשבתי שככה מרגיש השקט, שככה מרגיש הלב כשדברים מסתדרים להם ואין אף אדם שרוצה להרוג אותי, להכניס אותי לכלא, לנקום בי. אני יכולה להתאהב בשקט הזה בקלות רבה.
אני מניחה את הספל הרותח והשמש צוברת את עורי החיוור.
החולצה של דוני מגיעה לי עד לקצה הירכיים ובגדיו של ג'ורג' הקטן תלויים בחבל הכביסה.

אולי כדאי שאלך לקחת עוד בגדים מדאונטאון. אני מהרהרת בראשי. אולי כדאי שאקח את עצתו של דוני ובאמת עבור לגור כאן. אולי הגיע הזמן שאתחיל לחשוב עליי ועל ג'ורג' במקום על כל העולם. תחושה של אנוכיות התאספה באוויר ולא מצאתי לנכון לאהוב אותה, אני לא אנוכית! אני מציינת בראשי ונושמת עמוק. אני פשוט משנה את סדר העדיפויות שלי.

לרגע חולפת בי המחשבה על הבית שאינו שלי עוד ומנגד על הבית החדש שלי. אני מרגישה שייכת אל ביתו של הדונאט הפרטי שלי כאילו והייתי אבן כאחת מאבני הקיר שלו. כאן אין לי עוד מסכות, כאן אני עושה כרצוני ולא מתנצלת. כאן אני חייה שוב. מבטי חולף על הכביש הפתוח הנמצא באופק המרפסת, כמה מאות מטרים מכאן נמצאת דאונטאון שהייתה לי לבית במשך שש שנים ועכשיו זרה לי כל כך.
אני מתמתחת במקומי, שוקלת להכין ארוחת צהרים לגבר המסתורי שלי ולילד הקטן שלי שלעזאזל יודע סוף סוף את האמת החצי מרה, אך אני בטוחה שאצליח לשרוף את המטבח היטב מאשר להכין אוכל טעים ולכן אני מתהלכת לחדרו של דונאטו, מתארגנת בזריזות, לובשת ג'ינס כחול כהה ומשאירה את חולצתו הגדולה של דוני ויוצאת לעיסוקיי.

הרחובות התמלאו בפרחים צבעוניים תחת מזג האוויר האביבי ואת השמיים מלאו ענני נוצה טריים ויפים, מרגיש כאילו וכל חתיכה בחיי מצאה לה מקום וסוף סוף טוב לי. עם החיוך הגדול שעל פניי ובליבי אני פונה אל המקום החשוך בשביל לקחת את מעט הדברים שנותרו לי בדאונטאון ומעבירה אותם לביתי החדש.
את פניי מקדמת מבואת דאונטאון החצי ריקה, גם בה כמו בקצה השביל המוביל אליה, התפזרה פריחה יפייפיה של עלים ירוקים ופרחים צבעוניים. יחד עם השקט היחסי ניתן לשמוע את הדבורים מזמזמות בקול ואת הציפורים שורקות בקצב. אם המקום הזה לא היה רקוב מיסודו הוא יכול היה להיות גן עדן עלי אדמות. אני מהרהרת בתוכי, מצטמקת מהמחשבה על לפסוע פנימה ולפגוש בפרצופים מוכרים.
לאחר נשימה עמוקה ומספר דקות שחולפות עם הרוח אני אוזרת אומץ ופוסעת פנימה. מדרגה אחר מדרגה והשמש נעלמת לה באופק, קרניה החזקות מצליחות להזדחל פנימה רק בין סדקי הבטון וריח ברזל חלוד מזדחל אל אפי.