דאונטאון - downtown

• פרק 3 - ריב הזאבים

" לעזאזל."
אני מקללת בשקט ושופכת את הקפה המר שבכוס הזכוכית שלי אל הכיור המלא. ריאותיי מתמלאות בעשן סיגריה מריר שנדחף על גבי הרוח אל פנים הקרן שלנו ולכן אני ממהרת לסגור את החלון לפני שג'ורג' יתעורר מהדבר המזהם הזה.
" מה יהיה איתי היום, לכל הרוחות ?!"
אני בולעת גניחת כאב רעשנית כשרגלי מתנגשת בדופן השולחן ובכך אני מתייאשת מהיום האורך שעוד לא התחיל. אתמול, לאחר ששילמנו לג'ייקוב ואנטון את הכסף עבור הקרב של לורה כל אחד פרש לעיסוקיו באנחת הקלה שלא הסתתרה כלל. אך עבורי ההקלה פגה ברגע שעיניי נעצמו ומוחי נפל לשינה עמוקה בעל חלומות ארורים. לשוני עוברת על שפתיי בלחץ ורגלי היחפה מתופפת על רצפת הפרקט הישנה של הקרון. זה לא סוד שאני לא ישנה טוב בלילות, אני מפחדת מהחושך, מפחדת להישאר לבד ועוד יותר מפחדת לחלום .
זיעה קרה נצמדת אל עורי וגורמת לצמרמורות פחד לא רצויות להצטרף אל חיי. חלמתי על טוני, על אחי הקטן בן החמש עשרה, בימים שעוד היה בחיים. ידי לוחצת על מתג החשמל לאחר שהנחתי את הקומקום הכבד על בסיסו החשמלי ובאיטיות משוועת הוא מתחיל לשרוק ולפזר את אדיו החמים ברחבי החדר הצר והארוך. בחלום ראיתי את טוני משחק בכדור ברציף מספר עשר, הרציף האסור של דאונטאון אשר בחורף המים גואים בו ומכסים את מסילת הרכבת ובקיץ החום גורם לך לרצות להחזיר את הנשמה לבורא. אני זוכרת את היום הזה כאילו התרחש אמש. צ'אד, אחי הגדול בדיוק התארגן לעבודתו במפעל שבצפון העיר ואני בדיוק סיימתי להכין את הקפה הארור שבדיוק כמו היום, שכחו ידיי להוסיף לו סוכר. שפתיי מתעקלות בחיוך מר ועצוב לצד שריקות הקומקום שהחל לזמר ברעש מציק. באותו בוקר ביקשתי או יותר נכון התחננתי בפני צ'אד לקחת את טוני יחד איתו עבודה כיוון שמנהל בית הספר החליט שילדים שמרימים ידיהם על אחרים אינם מתאימים למסגרת של בית ספרו. אני זוכרת איך עצרתי את עצמי מלהתפרץ על אותו אדם שפל שעיניו היו עיוורות לגמרי בבית ספרו. חבורה של ילדים מכיתתו של טוני התנכלה אליו בכל יום, הרביצה לו והשפילה אותו עד עפר רק בגלל שלא לבש את המותג הנכון או כי הגיע גדולות בנבחרת הפוטבול של בית הספר אך דבר מזה לא עניין את מנהלו.
לכן היה חשוב לי שטוני יהיה עסוק רוב היום בזמן שאני יוצאת לעבוד, ניסיתי למנוע ממנו מלהסתבך בצרות ולעשות שטויות אך למזלי דבר מזה לא עזר.

" לטוני אין מה לעשות איתי בעבודה. תפנימי את זה כבר אריקה, אף בית ספר לא יקבל תלמיד מופרע כמוהו ואף מקום עבודה לא יעסיק ילד בגילו!"

ילד מופרע? ממש לא, טוני היה ילד לתפארת, חייכן וצחקן ללא מורא, אחד כזה שהתעקש להעלות חיוך על כל פרצוף עצוב שפגש בדרך. ילד שתמיד נתן לאחרים גם כשלו היו מעט דברים בידיו. בהמשך היום הזה טוני הסתבך עם הצמד המוכר ג'ייקוב ואנטון שהיו לחבריו הרעים והטובים של צ'אד. הם הכעיסו את טוני והתערבו שיצליחו לנצח אותו בזירה וכך היה. טוני עלה להילחם מול ג'ייקוב ואף בזכות כישורי הפוטבול העיליים שלו הוא הכריע את ג'ייקוב בפחות מחמש דקות, ממש הטיח את פרצופו אל מזרון הזירה המתוח והוכרז כמנצח בזריזות מפחידה.
הלחימה שלו בזירה הפתיעה את כולנו והרתיעה רבים מתושבי דאונטאון. בשעות הלילה שלאחר הקרב ונצחונו המוחץ של טוני שהריץ הרבה שמועות וסיפורים כבר חזרתי לקרון שלי אחרי יום עבודה קשוח במיוחד ונדהמתי לגלות את הקרונות שלנו ריקים למעט ג'ורג' הישן במיטתי לבד. עד היום אני זוכרת את הרעש שהחריש את אוזניי ואת צעקותיו של לוקה מפינת רציף המגורים. אני זוכרת את עשרות האנשים שהתקבצו סביב במהומה, את הריח החריף שנדף בכל מקום ארור ועוד יותר אני זוכרת את גופו של טוני שכוב לצד רגליו של לוקה בלי היכולת לזוז. עיניו הכחולות עוד הביטו בי וגופו עלה באיטיות מייסרת בכל נשימה שניסה לקחת.
אני מוצאת את עצמי מושכת באף ולרגעים ארוכים אני מגלה את דמעות הלילה שבות אל פניי ולכן ידיי ממהרות למחוק אותן. ההלם שאחז את גופי הקפיא אותי לגמרי, גרם לליבי לעצור מדפיקותיו ולראייתי להיטשטש לגמרי. חולצתו החומה של טוני הייתה מגואלת בדם ועל ידיו נותרו סימני מאבק מובהקים. צווארו נצבע באדום וסימני אצבעות גסות סיפרו ללא מילים את כל שהתרחש שם לפני דקות ארוכות.