דאונטאון - downtown

• פרק 23 - שלי

" אריקה !?"
קולו של מרקוס שובר את הדממה המסוכנת שניכרת באוויר .
עיניו של דונאטו מייסרות כל תא ונים שבגופי ובמקומי אני מתכווצת תחת אחיזתו בצעיף בכרוך סביב צווארי .
" דונאטו , דיי ."
אני לוחשת על גבי השקט , אוחזת את ידו הגדולה האוחזת בי במקביל ומבקשת בגלי השקט את מה שבא לי לצעוק .

" כבר ארבע שולחנות עזבו בגלל שלא קיבלו שירות ! לאן היא הלכה לעזאזל !?"
קולו הכועס של מרקוס עולה ועולה בצעקות ודפיקות רועמות על דלת חדר העובדים גורמים לי להתכווץ במקומי שוב .
הוא לא מוכן להקשיב , הוא לא מוכן לעזוב . לעזאזל .
האוויר המסוכן הופך לנשימותיו של דונאטו הנועץ את עיניו השחורות בעיניי ומבטו המסוכן גורם לתחושות מסוכנות בבטני בלחץ .
" רגע ! דונאטו , דונאטו לא -- "
בשניות בודדות המותירות את פי פעור הוא פוגם את אחיזתי בו ומשחרר את הצעיף מצווארי .
עיניו מצטמצמות וראשו רוכן מעט לכיוון צווארי האדום . כמו כוויות כך נראות סמני אצבעותיו של אית'ן עליי וכמו שלוקה הזדעזע כשראה אותם כך מבטו של דונאטו מביע את תחושותיו .
ידו הגדולה עולה במגע מסוכן אל צווארי ויחד עם גניחת הכאב הבורחת משפתיי כך היא גם מתרחקת , כמו אש קולחת מצווארי האדום .

" מה לעזאזל!?"
עיניו השחורות כועסות יותר מאי פעם ווריד עצביו בולט בצווארו .
רוקי נגמע באיטיות כואבת ושערי הסתור על פניי מסתיר את מעט הבושה האופפת אותי כשאגודל ידו מרפרפת בעדינות על כאב צווארי .
לסתותיו המשורטטות נסגרות בכעס וידו מעט מתהדקת על ידיי המוחקות בה .
נשימותיו כשלי הופכות לסואנות , כועסות , זועמות ורצחניות בזמן שליבי מפרפר בקול גדול ליום אחד של שקט בלי דרמה כואבת כמו זאת .
אצבעות כף ידו מרפרפות על הצוואר , אוחזות את צווארי כמו שאית'ן אחז בזמן שזעם טהור ממלא את עיניו השחורות .
" מי הגבר הפחדן שחושב שהוא יכול לגעת בך ככה ?"
קולו הופך שקט עד כדי לחישה , נשימותיו והבהל פיו מכסים כל אזור פגוע וכואב שבי אך לצד קולו הכועס דלת החדר נפתחת בפראות ולא אחר ממרקוס ניצב בכניסה במבט חמור סבר וזעם עצום .

" מה קורה כאן? "
מרקוס שואל בבהלה, מביט  בעיניים פעורות על ידו הגדולה של דונאטו המכסה חלק מהסימנים האדומים שעל צווארי כשדלת חדר העובדים מנדנדת לאיטה עד שנסגרת לחלוטין. דפיקות הלב שלי מרקיעות שחקים כשעיניי קולטות את מבטו של מרקוס על סימני היד שעוד לא החלימו ובמהרה צעקתו הכועסת מהדהדת ברחבי החדר. 
"אתה חתיכת פרא אדם! דפוק אחד!"
צעקותיו של מרקוס אינן מאחרות להגיע שוב , ידיו דוחפות את גופו החסון של דונאטו לאחור וכעסו העצום לא מותיר אף פינת אוויר ריקה בחלל החדר .
דונאטו אינו נרתע ולהיפך אינו מגיב כלל לעומת מרקוס שחובט בפרצופו וחזהו ללא הרף.  
עיניי נפערות כשההבנה מכה בי בהלם עצום , מרקוס חושב שדונאטו הוא זה שהרים עליי יד , הוא בטוח שהוא הרביץ לי . לא לא לא לא .
" מרקוס , רגע, לא! זה לא מה שאתה חושב!"
אני מנסה להגן על דונאטו , יורדת בעדינות צפופה מן שיש הבר הקפוא אך ברגע בו אני מנסה לגעת בידו של מרקוס ולקחת אותו לאחור הוא מנער את אחיזתי ממנו ובמבט רצחני הוא זוקף את מרותו אל מול הגבר המסתורי .