דאונטאון - downtown

• פרק 37 - צבי הנינג'ה

יש רגעים בחיים שאתה לא רוצה להאמין שאתה קיים .
יש חלק ממשי בהם בו אתה מתחנן לאדמה שתבלע אותך ולא תשאיר אף רסיס לעולם שיזכיר אותך ויש רגעים , יש רגעים שאתה פשוט מצטער שנולדת לחיים האלה.
המיטה החמה וגופו העצום של דונאטו מחביאים אותי מכל מה שאי פעם הכרתי ושוכן מבעד לדלת ביתו הדקיקה .
שערי סבוך בין גופו ובין הכרית הנמצאת תחתיי וידו החזקה והאיתנה חובקת את מותניי בעודו מוחק את דמעותיי שחלקן הספיקו להיטמע על עורי החיוור .

הלילה עודנו עומד , כוכביו נותרו מאירים בין הירח לשלל העננים הפזורים והקור האימתני לא שכח מרחובות העיר .
לאורך השעות הקטנות , מהרגע בו הצלחנו לחמוק דרך הרציף האסור מתושבי דאונטאון הערים לא הפסיק דונאטו לעטוף את גופי ונשמתי בו זמנית .
את ג'ורג' הקטן הוא סחב על כתפיו והקפיץ אותו בכל פעם שרק הסתכל לעבר דמעותיי בכדי להשיב את חיוכו לחיים ולמנוע מן העצבות לחדור גם אליו . ריחו המשכר תמיד הלך לצידי וידו החמה מחבקת את צידי ומגרשת את החושך והקור שמאיימים להגיע . כל אירועי היום עוד מתגלגלים בראשי, הבריחה מאית'ן והחבורה המגעילה שלו, העובדה שעשרות שקרים התאספו לאחרונה בין החבורה הקטנה שלנו בדאונטאון והמחשבה על כך שדונאטו שיקר לי על שפגש את לורה ברכבת החדשה עוד מכרסמת בראשי.
אבל הכל נמחק כלא היה כאשר הלב שלי מוצא נחמה בזרועותיו החמות של דונאטו ובליבו הרחב. אני מעריכה אותו הרבה מעבר לכל מה שהוא יכול לשער . הוא יכל להילחם בלוקה בעזרת האקדח שהסתיר, הוא יכול היה לגרום לפצצה המתקתקת להתפוצץ ובכל זאת הוא בחר להישאר בשקט והסתיר מהבן הקטן שלי את כל מה שעשה לוקה.
אני מנגבת דמעה בודדה שהעזה לחדור אל קצה חולצתו של דוני הלבושה על גופי . גומעת את רוקי במקצת ונאנחת ברדידות כשהמחשבות מוצאות מקום מפלט בראשי .

" את חייבת לשחרר את זה אריקה ."
קבע דונאטו בקולו הצרוד של הלילה , חטף את גופי אליו ונשק לצווארי כשייבבתי קלות והנדתי את ראשי בשלילה .
" ל-לוקה לא ישחרר את זה , הוא לא ישחרר אותי ."
מלמלתי ברעד שתפס את גופי בלי רחמים לצד הדמעות שלא ידעו מנוח על פניי .
כל שעבר במוחי זה מה אעשה עכשיו ואיך אתקדם .
לוקה לא מסוגל להסתכל לכיווני ואני בכלל לא מדברת על העובדה שדונאטו לא רוצה שאחזור לדאונטאון יותר .
אני מרגישה אובדת עצות מכל סיבה אפשרית ואין לי כוח להילחם על זה יותר . אין לי כוח יותר להילחם בעצמי .
"הוא יתגבר על זה , הוא ילד גדול."
ידיו אחזו בגופי האחוז טירוף , הדקו את אחיזתן בי ודרשו מראשי בלי מילים מלטפות לחזור למציאות ולהפסיק להתנהג כמו משוגעת .
" ה-הוא לא , דונאטו, לעזאזל הוא לא !"
העפתי בזעם את ידיו ממני , חציתי את גבולות השמיכה שכסתה את רגליי הקפואות והתיישבתי כאחוזת טירוף ופחד במיטתו של דונאטו .
" אתה לא מבין ?"
עיניי רועדות מדמעות וידיי קפוצות באגרופים חסרי שחר .
" א-אני כפוית טובה דוני ! לוקה היה שם לצידי בכל שניה , הוא הפסיד עשרות אם לא מאות שעות עבודה והרחיק ממני את הבן היחיד שיש לי על פני הגלובוס הזה ! הוא ספג את הצרחות שלי בלילה , הוא נלחם בשבילי כשלא הייתי מסוגלת לעשות זאת בעצמי ומה עשיתי בתמורה ? מה לכל הרוחות עשיתי !?"
אני מנגבת את הדמעות בלחץ ומביטה בדונאטו אשר שומר על זכות השתיקה כראוי .
" זאת הייתה מעידה חד-פעמית , אני נשבעת לך !! השקית שהייתה בכוך מאחורי הארון ה-היא - "