דאונטאון - downtown

• פרק 30 - בואו נשחק

Somewhere Only We Know - Keane

שאיפה ונשיפה, שאיפה ונשיפה. ידיי שעונות על ברכיי הכואבות וגופי שעון קדימה. חזי עולה ויורד בפראות ונשימותיי הרמות מצליחות לשרוף את ריאותיי בלהבות. שבוע שלם עבר וסוף סוף מצאנו קצת זמן למשחק הארור הזה.
"השער הבא יקבע איזו קבוצה מנצחת היום." הכריז לוקה הלבוש גופיית סבא דקיקה אפורה ולרגליו החסונות מכנס גומי קצרצר. זיעה קרה ודביקה ניגרה במצחו כמו כולנו ובעודו לוגם מבקבוק המים שהביא קודם לכן ג'ורג' לוקח את הכדור הקרוע ומעמיד אותו באמצע הרציף, מניח אותו על הנקודה האקראית שסימנה את חצי המגרש של כל קבוצה.

אני גומעת את הרוק שבגרוני בייסורים רצחניים ולעזאזל אני לא חושבת שאצליח להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן הרציף הזה. ללא חלונות, ללא אור יום שיבשר את השעה המיוחלת וללא אוויר בגופי אני מרגישה שעוד רגע אתחרפן. "שלוש דקות וממשיכים!" קורא רפאל, כן כן, הדוקטור המתוק הפך להיות שופט אדוק של משחקי הכדור-רגל אשר לראשונה זה זמן רב החלו להתקיים ברציף מספר תש ויחד איתו שלל אנשים, גברים, הורים, נערים ונערות התיישבו על מדרגות האבן ששמשו כמבואת אצטדיון בקצה הרציף וגבולות המגרש סומנו בגיר לבנים זרחני. אני מהדקת את שערי האסוף לזנב סוס ארוך ולוקחת נשימה עמוקה. מעבירה את מבטי העייף והמרוצה אל שחקני הקבוצה שלי, אל שון, אנסטסיה, קורי ודילן, יודעת שהסיכוי שלנו לנצח אומנם אינו גדול אך אם הצלחנו להגיע לתוצאת תיקו של אחד - אחד נוכל להבקיע כדור נוסף לשער ולנצח במשחק הארור הזה. שון מסביר לנו את האסטרטגיה שלו, אותה מצאת כשגויה אך נמנעתי מלהתווכח. לרוץ כולם להתקפה ולהזניח את השער שלנו לא נשמע כל כך חכם.

דקות ספורות לפני שרפאל מכריז על תחילתה של המחצית הנוספת אני צופה בלוקה מאגד את חבריו לקבוצה ומורה להם בתנועות קצרות וזריזות את האופן בו ישחקו במחצית האחרונה. גבריאל עומד לצידו, גבוה ממנו בראש ושיערו החום שוקולד הקנה לו מראה מעט ילדותי. מימינו של לוקה עומדת יסמין, חברה טובה של גבריאל ושון וסוחרת סמים זריזה אשר התחמקה לא פעם מהמשטרה בתחבולות משונות. בנוסף אל השלושה עומד לו אוואן, אותו נער צעיר מליל אמש שהביא את חברו הפצוע אל הקרון שלי לאחר שאית'ן לא ריחם עליו בזירה. ידיו של אוואן צמודות אל מותניו, חזו עולה ויורד בקצב סדיר מדהים, נדמה לרגע שהוא בכלל לא מתאמץ וכל השעה האחרונה הייתה עבורו כמשחק ילדים. "מוכנים?" קורא רפאל בקול ומאגד את הקבוצות למקומן. "אנחנו מנצחים היום!" קובע שון הנעמד לצידי, מביט במבט תחרותי ורצחני בעיניו של לוקה העומד מולו בקו המשווה, גורם לי להחניק צחקוק קטן כשלוקה מלמל קללה זעירה מתחת לשפמו הדוקרני. "למקומות." מכריז רפאל ולוקה ושון נדרכים במקומם, מתכופפים מעט מטה ומביטים בכדור כאילו הוא אלוקים. "היכון." אפשר לחתוך את המתח בסכין. אין אחד שנושם והקהל יושב בדממה על מדרגות מבואת הרציף, כוססים ציפורניים ומתלחששים בקול שקט כדבריי הנמלים. "הכן-" זה עכשיו או לעולם לא. "צא!" מכריז רפאל בצעקה גברית ואכזרית ושון ולוקה שולחים רגליים אל הכדור המסכן. שון הוא הראשון שמשתלט על הכדור הקרוע, משחיל אותו בין רגליו של לוקה ומתקדם במעלה המגרש כאשר אני רצה בהתאמה אליו.