זיכרון ילדות

פרק 2

חודש אחרי המקרה בחדר האחות

קאי ואני ישבנו בספרייה של בית הספר. השעה הייתה כבר שש בערב, הלימודים נגמרו מזמן, אך מצאנו את עצמו יושבים בשעה זו בספרייה כרגיל בחודש האחרון, לאחר בקשתה של מחנכת הכיתה שנשב ביחד אחרי הלימודים כדי שאוכל לעזור לקאי באופן פרטי. האמת, תודות לבקשתה, אני וקאי התחלנו להתקרב קצת. הוא עיין עוקץ אותי, לפעמים עדיין מדבר בזלזול, אך הצלחנו להתקדם שלב בידידות. הוא רוב היום איתי. בין אם זה בכיתה כשהוא יושב לידי או אחרי הלימודים שהוא שוב איתי. את שמי הוא כבר זוכר ומבחינתי זו התקדמות. נקודת המפנה הייתה עוד אז בחדר האחות, לפני כחודש. כשהוא דרש ממני לשבת על הכיסא בעודו מביט ישירות אל תוך עיניי, ליבי עשה כמובן שמיניות באוויר והתחלתי להזיע מעצם הרצינות בה הוא דיבר, ועצם זה שהוא החזיק לי את היד. קאי די-ליאון החזיק לי את היד. אני לא יודעת כמה זמן הבטנו בעיניים אחד של השני, לא יכולתי להסיט את מבטי ממנו. כמובן שאחרי כמה דקות הוא עזב את ידי וכך כל החמימות סביב ידי נעלמה לה, יחד עם מבטו. הוא דרש ממני לשים את הקרח עוד על לחי, עד שיחליט אחרת. בינתיים הוא ניצל את הזמן לנוח על המיטה. כשהצלול נשמע ברחבי בית הספר, אשר מודיע על סיום ההפסקה וחזרה אל הכיתות, קאי נאנח והתרומם מהמיטה. הוא לא דיבר הרבה. הוא פשוט עשה. אהבתי את זה אצלו. יותר מעשים ופחות דיבורים. הוא לקח מידי את הקרח והחזיר חזרה למקרר מבלי לומר מילה. רגע לפני שנעלם לי מהעיניים, הוא התנצל ואמר שזה קרה בטעות. הלב שלי לא עמד בזה יותר. אני חושבת שאז הבנתי שהוא לא סתם קראש בשבילי. הוא יותר מזה. מאז אותו יום, הוא שם לב אליי יותר, דואג לי כמובן בציניות שאני לא מתה לו מאחר והייתי כל כך מגושמת, כי בכל זאת הוא צריך את עזרתי.

חודש עבר לו, חום הקיץ כבר הורגש, אנחנו בתחילת חודש יוני. קאי בהה בספר המתמטיקה, לא ניסה אפילו לפתור את התרגילים. ככה זה היה בחודש האחרון, אני מנסה ללמד את קאי כל מקצוע אפשרי, אך הוא מנסה בכל דרך להתחמק מללמוד. כל פעם הוא מגיע עם רעיון אחר ובסופו של דבר מצליח להוציא אותי מריכוז, ולמידה בכלל לא מתרחשת. בחנתי את פניו. ריסיו כל כך אורכים ונותנים לו מראה מדהים. השיער שלו כרגיל מבולגן, חולצת מדי בית הספר יושבת עליו כל כך טוב, שגם אני לא יכולה להתרכז כשהוא כל כך קרוב אליי. "אין לי כוח, בואי נעשה משהו אחר." קאי התלונן, זרק את העיפרון שהיה בידו על הספר וכך גרם לי לחזור למציאות ולהפסיק לבהות בו כמו מטורפת. "קאי, עוד מעט מבחני סוף שנה. בקצב הזה אתה תיכשל בהכל." זה באמת היה נכון. הוא כל כך, אבל כל כך גרוע בלימודים. זה באמת הדבר היחיד שהוא גרוע בו. בכל השאר הוא מתמקצע בטירוף. הוא הביט בי במבט רציני. הוא הזיז את הספר והניח את ידו על השולחן, נשענן עליה בזווית כך שהוא מסתכל עליי. "יש לי רעיון." הוא אמר בחיוך צדדי. חיוך שהכרתי טוב מאוד. חיוך שמביא צרות, אך באותה נשימה גם ממיס לבבות. הנדתי בראשי לשלילה. "אמרת את זה גם בפעם הקודמת ומצאנו את עצמנו עושים הכל, חוץ מללמוד."