זיכרון ילדות

פרק 12

פתחתי את הדלת במהירות, אך חזה מוצק פגע בי. קאי עמד כל כך קרוב אליי וגרם לי לקחת שני צעדים אחורה. "א-אני.. הש-השמלה..." לא הצלחתי להגיד משפט אחד. גמגמתי כמו ילדה קטנה שהקראש שלה החמיא לה. "תלבשי את הנעליים האלה ותצאי." הוא הושיט לידי זוג נעלי עקב כסופות, עם עקב קטן. הוא הסתובב והלך לכיוון הקופה, כנראה לשלם על השמלה והנעליים. הפנים שלי בערו. הייתי כל כך מובכת ממה שקרה. נעלתי את הנעליים שהביא לי. אספתי לידי את הבגדים שאיתם הגעתי ואת הנעליים שלי, לוקחת אותם ביחד איתי לכיוון קאי. הוא שילם בקופה בעזרת בבלאק קארד שלו. פאקינג שיט. הוא הושיט לידי שקית גדולה בה דחפתי את הבגדים שלי ואת הנעליים. קאי לא דיבר כל כך בעודנו יצאנו מהחנות ההיא.

התהלכתי מאחוריו והבטתי בו ללא הפסקה. החזקתי את השקית קרוב אל גופי וניסיתי להסתיר טיפה מהמחשוף הזה. לעזאזל. לא אהבתי את השמלה. יצאנו מהקניון והבחנתי בגיימס שחיכה לנו בכניסה. פתאום קלטתי שהוא בכלל לא היה איתנו כל הזמן הזה. כנראה הוא חיכה לקאי ברכב עד שנסיים. קאי פתח את דלת המושב האחורי והסיט את מבטו אליי. "תיכנסי." הוא ביקש. הסתכלתי עליו המומה בעודי עושה כדבריו. הוא נכנס מיד אחרי והתיישב לידי. ג'יימס התניע את הרכב ונסע הרחק משם. "אתה בטוח בזה?" ג'יימס לפתע שאל את קאי והביט בו דרך המראה האחורית. "יש לי ברירה?" קאי נאנח בעודו שואל זאת. יותר נכון שואל את עצמו. לא הבנתי על מה לעזאזל הוא דיבר. בטוח למה. מה הוא מתכנן? זה הלחיץ אותי טיפה. טוב, לא טיפה. הרבה. "אתה עדיין יכול להתחרט." ג'יימס אמר בניסיון לשכנע את קאי לסגת. הבטתי בשניהם מבולבלת. ג'יימס נסע בדרך שלא הכרתי.

"אתם כאילו חוטפים אותי עכשיו?"

קאי הפנה את מבטו אליי כל כך מהר וג'יימס סטה לשוליים ונעצר בבלימה פתאומית. הוא הביט בי דרך המראה בפה פעור. "לא!" שניהם צעקו ביחד. מצמצתי את עיניי במהירות. למה הם כל כך לחוצים? מה כבר שאלתי. "פשוט תיסע, תיסע." קאי סימן לגיימס להמשיך לנסוע וגלגל את עיניו מיד לאחר מכן, משעין את ראשו אחורה בחוסר אמונה. "את חייבת להפסיק," הוא החל לומר ולקח נשימה עמוקה תוך כדי. "אל תגידי פשוט כלום. אל. כלום. הבנת?" שירבבתי את שפתיי בשנית בכעס. הפנתי את מבטי אל החלון וקיוויתי שהנסיעה הזאת תיגמר מהר. אני כל כך מבולבלת וזה מלחיץ אותי בטירוף שאני לא יודעת מה קורה.

אני חושבת שעבר משהו כמו שעה וחצי בערך עד שהגענו לשביל צר שהעלה למעלה הגבעה. אני לא יודעת איך הגענו לכאן, מאחר ונרדמתי בנסיעה. גאונות לשמע. השביל היה מוקף בעצים רחבים ויפים. ג'יימס נסע במעלה השביל עד שהגיע לרחבה גדולה. אחוזה גדולה ומפוארת, בצבע שמנת, נגלתה לפניי. פערתי את פי בהלם. איפה אני לעזאזל. השמיים החלו להתכהות טיפה, בישרו על אחר הצהריים שהגיע. ג'יימס נעצר מול האחוזה הגדולה ויצא מהרכב. הוא רץ לכיוונו של קאי ופתח בשבילו את הדלת. קאי יצא מהרכב והידק את החליפה השחורה שלבש. ג'יימס סימן לי לצאת אחריו וכך עשיתי. הוא הושיט לי את ידו ותפסתי בה בהיסוס. נעזרתי בה בשביל לצאת מן הרכב ומיד לאחר מכן, סידרתי את השמלה מעליי. ג'יימס סגר מאחורי את דלת הרכב והושיט את המפתח לאחד העובדים שהגיע אליו. הוא לקח מידו את המפתח וניכנס לרכב, נוסע הרחק משם. קאי הסתובב אליי ובחן את גופי. הוא ניגש אליי ונעמד ממש מולי. עיניי התרוצצו ממקום למקום, רק לא להביט בעיניו מהמבוכה שהרגשתי. הוא היה גבוה ממני, גם עם העקבים הקטנים שנעלתי. הגנבתי אליו מבט קטן ומיד הסטתי אותו לצד השני, ברגע שעיניו ננעלו עליי. ידיו תפסו בשיערי, ממעלה הראש ועד לקצוות, מסדרות אותו כפי שרצה. חלק מן השיער הוא העביר מאחורי אוזני ובאיטיות העביר אותו על כתפי, נותן לו לגלוש על חזהי. מגע ידיו העבירו בי בי גיצים, צמרמורות, חשמל, שהתפשטו בכל גופי. את שאר השיער הוא הניח בעדינות מאחורי גבי. קאי היה כל כך קרוב אליי שיכולתי להרגיש את הנשימות החמות שלו על גופי. הלב שלי דפק מהר וחזק, פחדתי שהוא ישמע אותו. התחלתי להזיע בידיים. בלעתי את רוקי בכבדות וכל מה שרציתי לעשות באותה שנייה זה לקפוץ עליו ולא לשחרר. הוא חייך את החיוך שלו, שחושף את הגומות היפות שלו, וגרם לליבי לעשות סלטות של 360 מעלות ואז לחזור חזרה למקום באופן עקום, למה יש עוד סלטה בדרך. ככה הרגשתי. הרמתי את ראשי אליו ועיניו ננעלו על עיניי. הוא היה כל כך קרוב, אך גם כל כך רחוק. זה גרם לי לעצבות קלה.

"זהו, את מוכנה." הוא אמר בקול שקט, כמעט לוחש. היה בינינו מתח. יכולתי להרגיש את המתח. יכולתי להרגיש מגופו שנצמד אליי והמבט שלא עזב אותי, שהוא נמשך. גם אם הוא לא מודע לכך. התת מודע שלו יודע. התת מודע שלו זוכר. רציתי לקפוץ עליו בנשיקה אך עצרתי את עצמי. כיווצתי את ידיי לאגרופים והעברתי אותם מאחורי גבי, שלא ישים לב. קאי זז ממני כמה צעדים לאחור, וקור עז נכנס בינינו. המבט שעל פניו חזר להיות המבט הרציני והקר. "שניכנס?" ג'יימס שאל את קאי וסימן את ידו לכיוון הכניסה. קאי הנהן והחל להתקדם לבפנים. התהלכתי אחריהם בשקט ובהיסוס. לא היה לי מושג איפה אנחנו. האחוזה הזו הייתה מרהיבה ביופיה, ולכן הלחיצה אותי כל כך. השומר בכניסה ביקש לראות הזמנה. הבטתי בקאי מבולבלת. צריך הזמנה לפגישת עסקים? ממתי.
ג'יימס פתח את הטלפון שלו והושיט אותו לשומר. השומר בחן כנראה את מה שהיה ההזמנה הדיגיטלית ונתן לנו להיכנס. בשנייה שנכנסנו פי נפער. האחוזה הייתה מעוצבת בעיצוב ווינטג׳, שנתן מראה ישן אך עדיין היו נגיעות מודרניות. המון אורחים היו בפנים, לבושים בחליפות יוקרה ושמלות יוקרה מנצנצות וארוכות. שולחנות בר היו פרוסים ברחבי הרחבה וכוסות שמפניה מונחים עליהם.

"מה לעזאזל?" שאלתי את עצמי בקול שקט. איפה אני? "אמרתי לך לא לדבר נכון?" קאי לחש לאוזני, מה שגרם לי לקפוא במקום. הוא שמע אותי. הוא התרחק ממני והתקדם מלפני, משאיר אותי מעוקצצת מקרבתו בכל גופי. שני אנשים מבוגרים יחסית התקרבו אל קאי בחיוך. מהלחץ שכחתי כל מה שקראתי במסמכים שקאי נתן לי קודם לכן. לא זכרתי דבר. לא פרצוף ולא מידע.
קאי לחץ להם את היד והחל לדבר איתם. "תראו מי פה. קאי די-ליאון," אחד הגברים שהייתי נותנת לו לפחות ארבעים, שיערו חום שהחל להלבין, חשף את היותו מבוגר יחסית. "מה נשמע ארתור," הוא פנה אל אותו גבר ומיד לאחר מכן לגבר השני שהיה לידו. "פרד." הוא התרחק בחיוך מהם. "מה עם ההורים שלך?" ארתור שאל את קאי והחזיק בידו כוס שמפניה. "באיטליה. בינתיים רק אני פה." הקלה עברה בגופי. לפחות ההורים שלו באיטליה והם לא פה בשביל להרחיק אותי.
"יפה יפה." ארתור מלמל ולגם מן הכוס שהייתה בידו. "אז קאי," פרד נכנס לשיחה. גם בידו הייתה כוס שמפניה כמעט ריקה. "מה עם חתונה? אתה כבר גבר, הגיע הזמן להתחתן." כל גופי קפא באותה שנייה. חתונה? לעזאזל. לא רציתי שקאי יתחתן. פתאום נפל לי האסימון שאולי יש לו מישהי ואני בכלל לא יודעת. פאק. ארתור הניח את ידו על כתפו של פרד ודפק עליה קלות. "פרד צודק. באמת מה עם חתונה, מתי נשמע שאתה מתחתן." הוא הוסיף. רציתי לקחת את רגליי ולעוף משם כל עוד נפשי בי.

קאי הסתובב אלי וחייך. פאק. למה הוא מחייך. הבטתי בו מבולבלת בכל צעד שהוא עשה לכיווני. הלב שלי החל לדהור ולא ידעתי אם זה מה שאני חושבת שזה, או שאני מתחילה לדמיין דברים. ידו עטפה את גופי מאחור, שולחת לי חשמל בכל הגוף. "תכירו," הוא החל לומר בעודו דוחף אותי קדימה לכיוונם. לא הייתי מסוגלת לזוז או לדבר. שלא לחייך אליהם. קפאתי למגעו. ושאלוהים יעזור לי. הוא לא עושה את מה שאני חושבת שהוא עושה נכון? אולי אני מכירה אותו אבל הוא החלט לא מכיר אותי, מאחר והוא לא זוכר אותי.
ואז הוא אמר את המשפט הבא, שולח אותי לעולם הבא ומעבר לו, ללא כל הקדמה או אזהרה מראש.

"זאת ליילה.
ארוסתי."