זיכרון ילדות

פרק 54

-קאי-

ישבתי בחדר העובדה של אבי, על הכורסה השחורה מול אמי, שהסתובבה מולי במעגלים. ליילה עוד מאושפזת בבית החולים, לאחר שאיבדה את ההכרה שלה כתוצאה מהחטיפה, ואני מתחיל לאבד זה מרגע לרגע. את הכתב הבן זונה ההוא, בשנייה שהמשטרה תפסה אותו והורידה אותו מגג הבניין, אל קומת הקרקע, פוצצתי אותו מכות. לאחר שנפלתי עם ליילה על מזרון הבטיחות שכוחות ההצלה ניפחו, היא התעלפה מההלם. אני נשארתי בהכרה וכשעייני קלטו את השוטרים יוצאים מהבניין, כשהם מחזיקים את החוטף שלה, לא חשבתי פעמיים ופתחתי בריצה מהירה לעברו. השוטרים מהפתעה התרחקו אחורנית, כך שהצלחתי לתפוס בחולצה שלו, מכניס לתוך פניו אגרוף. הוא נפל על הרצפה ואני טיפסתי מעליו. המשכתי להרביץ לו בעיוורון מוחלט. כל מה שראיתי לנגד עיניי היה הזבל הזה, והרצון להשמיד אותו ולהכניס אותו מתחת לאדמה, קבור עמוק עמוק בפנים. הוא החל להתשעל ולהתיז דם, והשוטרים התנפלו עליי בתגובה, מרחיקים אותי מהכתב ההוא, רגע לפני ששלחתי אותו אל מותו. הייתי כל כך קרוב לזה. כל אחד שיעז להרים על האישה שלי יד, אני אמחק אותו מהעולם הזה. אני יכול להיות נחמד, עד הרגע שלוחצים לי על הכפתור. והכפתור הזה, קשור אל ליילה, כך שמי שרק יעז לפגוע בה, בכל דרך שהיא, ימצא את מותו.

"אני לא מתכוונת להמשיך בשיחה הזאת," אמי אמרה כשכולה לחוצה ומסרבת בתוקף לדבר איתי. גלגלתי את עיניי כשזעם תקף את כולי. "אמא, אנחנו פאקינג הולכים לנהל את השיחה הזאת." אמרתי בזעם, גורר את מבטה ההמום עקב הקללה שזרקתי. "איך לא סיפרתם לי? איך לעזאזל? איך לא סיפרתם לי על ליילה?" שאלתי אותה כמעט בצעקה. כעסתי, זעמתי, כל כך על העובדה שהם הסתירו ממני דבר כזה. שהם לא טרחו לספר לי שיש לי פאקינג חברה, רגע לפני שזרקו אותי לאיטליה. "היא לא הייתה בשבילך קאי. חשבנו שכך תוכל למצוא מישהי ברמה שלך." היא ענתה. קמתי בכעס מהכורסה עליה ישבתי והעברתי את ידי בשיערי. "נשבר לי אמא. פאקינג נשבר לי מהכל. אתם פשוט לא שפוים, מה לעזאזל עבר לכם בראש?!?!" צעקתי עליה בכעס. הדם שלי רתח מעצבים. כל כך כעסתי עליהם עכשיו. שבע שנים. שבע פאקינג שנים עברו ולא היה לי מושג שהשארתי אותה מאחור. שלא זכרתי אותה. ליילה כמעט מתה לי בידיים והרגשתי שאני מאבד את כל העולם שלי. כשניסיתי להחזיק אותה בכל כוחי, הפחד שהיא תיפול לי ותמות מול עיניי, גרם לאין ספור פלאשבקים לעבור בראשי. פתאום המון זכרונות שלא זכרתי עברו לנגד עיניי, הפנים של אותה בחורה שכל פעם מחדש ניסיתי להבין מי היא, התגלתה כליילה.

אני עוד לא מצליח לעכל, שזאת היא. שפאקינג הכרתי אותה בעבר, שהיא הייתה בת הזוג שלי לפני שבע שנים. היא הייתה הפאקינג בת זוג שלי. איבדתי את כל עולמי בעבר, ועכשיו כמעט זה קרה בשנית. אני לא יכול לדמיין לעצמי, מה היא עברה, או מה היא הרגישה כשעברתי את התאונה, גילתה שאני לא זוכר דבר ועוד לא נותנים לה אפילו להתקרב. זה מסביר למה הצלחתי לשלוף את המנה האהובה עליה במסעדה, ככה בלי מאמץ. זה מסביר פאקינג הכל.
"זה היה לטובתך! ככה יכולנו לקחת אותך לאיטליה בלי בעיה." היא השיבה, גוררת ממני צחוק שנבע מחוסר אמונה. "לטובתי?!" צעקתי בתגובה לעברה. "מה בכל הסיפור הזה היה פאקינג לטובתי?! מה?!" המשכתי להטיח לעברה. כל כך כעסתי עליהם. כעסתי ברמות מטורפות. זעמתי. הדם שלי בעבע מכעס.
"היא הייתה חברה שלי! היינו פאקינג בתיכון, איך לעזאזל את עושה דבר כזה?!" הייתי בן שמונה-עשרה באותה תקופה. זה לא היה הגיוני בשום צורה, שהורים יתנהגו ככה. לא לספר לי דבר כזה, לאחר שאיבדתי את הזיכרון שלי, רק בגלל שהיא לא הייתה בשבילי לדעתם, לא הגיוני. פשוט לא.