זיכרון ילדות

פרק 47

-קאי-

לחצתי על דוושת הגז כל כך חזק, עוקף כל מכונית שמפריעה לי בדרכי. נסעתי כמו מטורף אל בית הוריי, שם ידעתי שהם נמצאים. יש לי שיחה ארוכה עם אמא שלי. שיחה רצינית. היא יכולה להחליט עליי מה שהיא רוצה. במה אני אעבוד, מה ללמוד, מה לעשות. אבל עד לליילה. אם היא חושבת שהיא יכולה להתערב לי ביחסים איתה ולצאת מזה בשלום, היא טועה לגמרי. הרצתי את מספר הטלפון של ליילה במערכת ברכב שלי, מנסה להתקשר אליה שוב. הצלול היה ארוך ומייגע. "לעזאזל, ליילה תעני לי." מלמלתי לעצמי, אך הגעתי שוב למענה הקולי. ליילה לא ענתה לשיחה שלי. "פאק.." קיללתי ודפקתי את ידיי בחוזקה על ההגה. אני משתגע, לעזאזל.
פניתי פנייה חדה לכיוון בית הוריי. השומר פתח לי את השער ונכנסתי במהירות, נעצר מול הבית. הבית שלהם היה בית פרטי, בתוך שכונה יוקרתית, שמכילה רק בתים פרטיים. נעצרתי מול דירתם של הוריי, דירה שההורים שלי קנו ועברו אליה, לאחר שעברנו לאיטליה, כאשר היינו חוזרים לכאן מדי פעם. בגלל איבוד הזיכרון שלי, הוריי החליטו שעדיף לעבור דירה בשביל התחלה חדשה. מאחר ושהיתי באיטליה רוב הזמן, לא תמיד גרתי כאן. רק כשהיינו חוזרים לפה. כשלא היה לי כוח אליהם, הייתי בורח אל הדירה הפרטית שלי.

יצאתי מרכבי בזעם והתקדמתי לכיוון כניסת הבית. ניסיתי לפתוח את דלת הבית, אך היא הייתה נעולה. התחלתי לדפוק עליה בחוזקה. הדלת נפתחה והעוזר של הוריי עמד בכניסה. "קאי." הוא אמר את שמי, אך התעלמתי ממנו לחלוטין, כשנכנסתי לתוך ביתי. הלכתי ישירות אל חדר העבודה של אבי, מקווה למצוא את אמי שם. עוזרם רדף אחריי לאורך כל הדרך, קורא בשמי ומנסה לעצור אותי מלהיכנס לבפנים. כל כך זעמתי עכשיו, שלא התייחסתי אליו. פתחתי את דלת חדר העבודה בפראות ונכנסתי לבפנים. אבי ישב על כיסא העובדה שלו מול השולחן הרחב, בעוד שאמי ישבה בכורסה באמצע החדר ושתתה, אני מניח שתה. היא הניחה את הכוס על השולחן הקטן מולה והביטה בי בהפתעה רבה. "קאי, מה מביא אותך לכאן?" היא שאלה ונעמדה על רגליה לאחר מכן.
התקדמתי אליה, מבין שכנראה אני הולך לעשות דבר שיעלה לי ביוקר, שאני יוצא נגד הוריי בפעם הראשונה. "מה אמרת לליילה?" שאלתי ישירות. היא פלטה גיחוך ושילבה את ידיה על חזהה, כשהיא מתיישבת חזרה על הכורסה ממוקדם. "כלום, שום דבר שצריך לעניין אותך." היא השיבה ולגמה שוב מהכוס שהייתה על השולחן. גלגלתי את עיניי ולקחתי נשימה עמוקה. בכל זאת, היא אמא שלי. יש לי כבוד אליה, למרות שהוא מתחיל להתערער בזה הרגע. אני כבר לא יודע אם היא רוצה את הטוב בשבילי, או שהיא רוצה את הטוב בשבילה. בזמן באחרון היא סוטה הרבה מאוד מהדרך. אבל מאחר והיא עדיין אמא שלי, אני לא רוצה להתעצבן מולה או לצעוק עליה ברמות קיצוניות. אני רוצה להבין מה קורה מבלי לפתח ריב שיעלה לכולנו ביוקר. לכן ניסיתי למתן את הזעם שנבנה בגופי עם כל דקה שעברה, אם כמה שזה היה קשה מאוד.

"אמא, אני מבקש ממך. אל תתערבי לי ביחסים." ביקשתי ונעצתי בה מבט, שמראה כמה אני רציני בנושא הזה. היא גלגלה את עיניה בתגובה. "היא לא בשבילך קאי," היא החלה לומר בעודה קמה ומתקדמת אליי. לקחתי שתי נשימות עמוקות עכשיו. היא כל כך בשבילי. ליילה הכי בשבילי. "אתה צריך לבסס מעמד בעולם הזה. הביסוס הזה מתחיל בחתונה עם אלנה. ההורים שלה מאוד חשובים לחברה, החתונה איתה רק תעשה לך טוב ותוכל להישאר כמנכ״ל." היא הוסיפה, מזכירה לי את מילותיה של ליילה מאתמול. הנדתי בראשי לשלילה. אני אוותר על הכל, אם זה אומר שליילה תישאר לצידי. "את רצינית?" שאלתי אותה בחוסר אמונה והתחלתי לצחוק צחוק מההלם. "אמא, אני נותן לך גישה מלאה עליי בהכל ואת יודעת את זה. אבל תני לי להחליט עם מי אני רוצה לחיות את החיים שלי." אני מנסה באמת להבין למה היא כל כך לא אוהבת את ליילה. למה מהשנייה הראשונה שהיא ראתה אותה במשרד, היא החליטה שהיא לא באה לה בטוב. קורה כאן משהו ואף אחד לא פאקינג מספר לי.
המחשבה הזאת העלתה את זעמי עוד יותר. כאילו כולם יודעים משהו ורק אני לא מודע אליו.