זיכרון ילדות

פרק 52

יום נוסף עבר לו. עכשיו אני כבר לא בטוחה כמה ימים עברו מאז שנחטפתי. אולי שלושה, אולי ארבעה. התחיל להחשיך בחוץ והרגשתי שאני מתחילה לאבד את זה, רק מלראות את החושך. רציתי לצאת מכאן. אני לא יכולה לשאוף את האוויר המגעיל כאן יותר. החלטתי שזה הזמן לצאת מפה. אני אברח דרך הדלת הראשית, מאחר ואין לי אופציה אחרת. הפעם כשהוא ייכנס לכאן, בכל מחיר אני אצא החוצה. אני לא אתן לו יותר לעשות בי כרצונו. אני חייבת לברוח.
חשבתי כל היום על דרך לברוח מכאן. הכתב החל להוריד את המגננות שלו, וכרגע הוא פחות אגרסיבי כלפיי. הוא בטוח שויתרתי, שאני משתפת איתו פעולה. הוא יופתע כאשר אני אעשה את המהלך שלי. אני מתכוונת להסתתר מאחורי הדלת, כך כשהוא יכנס לתוך החדר, הוא לא יבין איפה אני. מאחר והוא לא יצפה לכך, יקח לו זמן להגיב ואני אנצל זאת בשביל לברוח.
הוא הולך להיכנס בקרוב, יש לי תחושה לכך. כל כמה שעות הוא נכנס לפה, לכן הרגשתי שבקרוב הוא הולך להגיע, גם בעיקר מהסיבה שכבר חשוך בחוץ, והוא צריך להכניס את ארוחת הערב. נעמדתי על רגליי והתקדמתי לכיוון הדלת. עמדתי צמוד לקיר ליד הדלת, כך שברגע שהוא יפתח אותה היא תסתיר אותי. אני אנצל את הרגע הזה בשביל לברוח מפה. הלב שלי דפק בטירוף, עם האקט שלי, מלחץ ומפחד. אני לא יודעת איך זה יגמר, אם אני אמות בידיים שלו או שאצליח לצאת מפה. אם אני אמות, או אם יקרה לי משהו חס וחלילה, לפחות ניסיתי. לפחות ניסיתי לצאת מפה.

חיכיתי בעמידה במשך מספר דקות. רגליי החלו לכאוב והייתי חייבת לשירותים. נשכתי את שפתי והתאפקתי ככל יכולתי. כמעט ויתרתי וחזרתי לשבת על המיטה, אך הדלת נפתחה בפתאומיות. סתמתי את פי עם ידי, כדי לא להוציא קול. "מה לעזאזל?" שמעתי אותו מדבר לעצמו, כאשר נכנס אל החדר וקלט שאין בו אף אחד. לא חיכיתי שניה ודחפתי את הדלת שהסתירה אותי, ופתחתי בריצה במסדרון. פאק. שמעתי את רעש דפיקות הנעליים שלו על הרצפה, והבנתי שהוא קלט אותי כשיצאתי והתחיל לרדוף אחריי.
רצתי במסדרון ארוך וחשוך, שהוביל אל מרכז הבית. קלטתי את דלת הכניסה ורצתי אליה. ניסיתי לפתוח אותה אך היא הייתה נעולה. התחלתי זריז לפתוח את המנעולים, אך רגע לפני שהצלחתי לפתוח את הדלת, ידיו תפסו בי. "לאן את חושבת שאת הולכת?" הוא שאל בטון מאיים.

האדרנלין השתלט עליי. אני לא אתן לו לתפוס אותי. אני יכולה לעשות את זה. כשהוא סובב אותי לכיוונו, תפסתי בגופו ובעטתי לו במפשעה. הוא התקפל מכאב וניצלתי זאת בשביל לפתוח את הדלת. יצאתי החוצה וגיליתי שמדובר בבנין רב קומות ישן. לעזאזל. התחלתי לרוץ לכיוון חדר המדרגות, אך איבדתי שיווי משקל ונפלתי במדרגות מטה. פאק. כמה מטומטמת, את יכולה להיות? הגוף שלי שרף מכאב. ניסיתי להתרומם אך בקושי הצלחתי ללכת. דמעות החלו לבצבץ בעיניי, ככל שניסיתי להתקדם. אני חושבת שנקעתי את הקרסול, פאק.
הלב שלי דפק בחוזקה מהפחד, התחלתי להזיע מהמאמץ הרב והבנתי שכנראה ממש הלך עליי, כאשר דמותו של הכתב עמדה מולי, בגרם המדרגות. "את כל כך הולכת לשלם על זה." הוא אמר בעודו תופס בגופי. הוא התחיל למשוך אותי במדרגות כלפי מעלה, אך לא חזרה אל ביתו. הוא העלה אותי עוד קומה ועוד קומה ועוד אחת. הוא לוקח אותי אל הגג. התחלתי לרעוד מפחד. כבר לא הרגשתי יותר את האדרנלין, הוא התחלף בפחד אימים. הוא פתח את דלת הגג כשהוא זורק את גופי על רצפת הגג הקרה. נאנחתי בכאב. יכולתי להרגיש איך גופי מתמלא בסימנים כחולים וסגולים. הדמעות החלו לזלוג במורד לחי, במיוחד כשהוא תפס בשיערי, מושך אותי כלפי מעלה לעמידה. הוא התחיל לדחוף אותי אחורנית, עד שהתנגשתי במעקה הגג. הסטתי את מבטי לאחור, מבחינה בתהום שנגלת לפניי מהגובה הרב. החזרתי את מבטי המפוחד אל החוטף שלי.