זיכרון ילדות

פרק 36

שיט!
"איפה הנעליים שלי?" צעקתי לכיוון קאי בלחץ. השעה הייתה כבר רבע לעשר בבוקר, וברור שאנחנו מאחרים כרגע לעבודה. קמתי בבוקר בבהלה לגלות שתשע, ואני עדיין ישנה בתוך הזרועות של קאי על הספה. כמובן שלרגע שכחתי מכל העולם בעודי שוכבת בזרועותיו, אך כשקלטתי מה השעה הערתי אותו בצעקה שאנחנו מאחרים בטירוף.
"הנעליים שלך כאן." הוא הצביע מתחת לספה בעודו נועל את נעליו. הוא נעמד על רגליו וסידר את בגדיו. הוא הכניס את החולצה השחורה הקצרה לתוך מכנס הג'ינס שלבש וחגורה שחורה נגלתה לפניי. המכנס ישב על מותניו כל כך מושלם, נותן לי מראה לגוף המטורף שלו. היו לקאי מותניים צרות יחסית לגוף הרחב והשרירי שלו, והמכנס ישב עליו והדגיש כל חלק שרירי ברגליו. נעליו היו גבוהות והוא תחב את קצות מכנסיו בתוך הנעליים. נשכתי את שפתיי בעודי צופה בכל תנועה שלו, שוכחת מהכל.
קאי הביט בי בעודו מנופף מול עיניי את הנעליים שלי. חזרתי באותו רגע למציאות ורצתי אליו בזריזות. "פאק, אנחנו מאחרים בטירוף." חטפתי מידיו את הנעליים ונעלתי אותם בזריזות. משם רצתי למראה הגדולה בחדרי ובדקתי שאני נראת בסדר יחסית להתארגנות המהירה. "ליילה, את נראת מושלם, תנשמי." קאי נכנס אל חדרי בזמן שמרחתי שפתון בהיר בצבע שפתיי. "איך אתה כל כך רגוע?" שאלתי אותו בזמן שהנחתי את השפתון בצד וחיפשתי את מפתחות רכבי "איפה הם.." מלמלתי בזמן שהתרוצצתי בכל הדירה בחיפוש אחר המפתחות. קאי נשענן על הקיר מול הסלון צופה בי מתרוצצת בכל פינה. "ליילה," קאי קרא בשמי אך הייתי עסוקה יותר מדי בלהיות לחוצה.
"ליילה," הוא קרא שוב הפעם בטון טיפה יותר גבוה. הוא פלט צחקוק בעודו מנסה לקרוא לי שוב. "ליילה!" נעצרתי במקומי מסתכלת עליו כשאני מסיטה את שיערי שהתפרע על פניי. "המפתחות אצלי." הוא נופף מולי את מפתחות הרכב שלי שחיפשתי במשך כמה דקות שלמות. הסתרתי את פניי בעודי צוחקת. התקדמתי אליו ונסיתי לחטוף ממנו את המפתחות שלי, אך הוא הזיז את ידו מונע ממני לקחת את המפתחות. "תן לי, אנחנו ממש מאחרים." השעה הייתה כבר עשר וממש אבל ממש איחרנו. "אם תנהגי אנחנו נמות עוד לפני שנגיע בכלל לעבודה." הוא אמר בחיוך ממזרי וניגש אל דלת הכניסה. "זאת המכונית שלי." זרקתי לאוויר כשאני לוקחת את תיקי ודוחפת לתוכו את הטלפון שלי. "אני נוהג ואין שאלה בכלל." הוא אמר בתגובה ופתח את דלת הדירה, מנופף לי בפנים את המפתחות ויוצא ממנה לגמרי. "קאי!"

רדפתי אחריו עד לחניון הבניין שם הרכב שלי חנה. כל פעם שניגשתי אליו הוא התחמק ממני בקלות רבה. "תן לי," ביקשתי תוך כדי שאני צוחקת בקולי קולות. הוא יכל לשגע אותי לפעמים. "את כל כך לחוצה בגלל שאנחנו מאחרים, שתעשי תאונה בקצב הזה." הוא הצליח להתחמק ממני פעם נוספת, אך הפעם הוא תפס בידי וסובב אותי, כשאני עם גבי צמודה אל גופו. "אני נוהג וזהו." הוא לחש לאוזני, מעביר בי צמרמורת במורד גבי. פאק. הוא שחרר אותי ובסופו של דבר, ויתרתי ואפשרתי לו לנהוג. עקבתי עם עיניי אחריו בעודי נושכת את שפתי, תחביב שבתקופה האחרונה אני עושה את זה יותר מדי בגללו. נכנסתי לרכב והתיישבתי לצידו. הוא התניע את האוטו ונסע.