זיכרון ילדות

פרק 31

כמעט התעלפתי באמצע השיר כשהבחנתי בקאי מחזיק בראשו בכאב. ג'יימס ניסה לגרום לו להתעשת, אך קאי נראה היה כאילו הוא תקוע בבועה כלשהי. פחדתי עליו כל כך. נבהלתי כשהוא לא הגיב לניעור של ג'יימס. המשכתי לשיר וניסיתי להישאר יציבה, אך עיניי לא זזו מקאי. ליבי נרגע רק אחרי שהוא חזר למציאות, וסוף סוף החזיר לי מבט. הוא הנהן כאילו הוא בסדר, אך הייתה לי תחושה שהוא לא. סיימתי את השיר וחזרתי חזרה לשורה, כשהראש שלי מלא במחשבות. רק חיכיתי שהתחרות תסתיים כדי שאוכל לרוץ אוליו ולוודא שהוא באמת בסדר. רקעתי ברגלי על הקרקע מהלחץ. לבסוף כולם סיימו את השיר שלהם וסאם החריז על הזוכה. הוא הסביר קודם לכן, שעובדי צוות הבידור הם השופטים והם יחליטו מי מנצח או לא.

"והמנצח הוא.." ליבי הלם בחוזקה. שיכריז כבר. אני רוצה ללכת לקאי. "ליילה תומפסון! מזל טוב!" פערתי את פי בהלם ונעמדתי לצד סאם. "מחלקת המנכל מקבלת נקודה. בהצלחה לכולם בהמשך!" התקדמתי במהירות לכיוון קאי שהביט בי בחיוך גאה וגדול. תפסתי בידיו בדאגה. "אתה בסדר? מה זה היה?" קאי הוריד את ידיי ממנו בחיוך. הוא הנהן ואמר שהכל בסדר איתו. שזה סתם היה כאב ראש. הסתכלתי עליו מודאגת. אני מקווה שבאמת הכל בסדר. "ליילה, מזל טוב. ותודה, בזכותך יש לנו סיכוי לזכות." קייטי התקדמה אליי ובירכה אותי לניצחון. בתחרויות אנחנו מתחלקים למחלקות. אם נשיג את רוב הנקודות, נהיה הצוות המנצח וכל הצוות יקבל כרטיס זוגי, שעוד לא אמרו לאן הוא. הם אומרים שזאת הפתעה.

הודתי לה והיא הלכה, משאירה אותי ואת קאי לבד שוב. הוא סימן לי עם ראשו בלי מילים לצאת איתו החוצה וכך עשיתי. יצאנו מהביתן הגדול והלכנו באיטיות על השביל ליד הביתנים. "אתה באמת בסדר?" שאלתי שוב הפעם כשאנחנו לבד. ליפפתי את ידי בזרועו החסונה, כשליבי דופק במהרה מהאומץ שקיבלתי. "כן. זה היה סתם כאב ראש.. אני חושב.." הוא מלמל כשמבטו מופנה לקרקע. חיזקתי את האחיזה שלי בו ונצמדתי אליו. "קאי.. אתה יודע שאתה יכול לספר לי הכל, נכון?" אם זה היה זיכרון שצץ לו, אני רוצה לדעת. אני רוצה לעזור לו לעכל את כל מה שקופץ לו לראש מבלי התרעה מוקדמת. אני רוצה להיות שם בשבילו. "אני יודע." הוא העביר אליי את עיניו וחייך. חיוך שהמיס את ליבי והרגיע קצת את הסערה שבתוכי.

קאי ליווה אותי עד לביתן שבו שהיתי. קייטי לא נראתה בסביבה והרגשתי הקלה, מאחר ואם היא הייתה כאן היא לא הייתה מפסיקה לשאול שאלות וממש, אבל ממש, לא היה לי חשק אליה. "מחר הולך להיות יום די קשוח," קאי אמר והכניס את ידיו לתוך כיס הקפוצון שלבש. "איך אתה יודע?" שאלתי בבלבול. כיווצתי את עיניי וקאי משך בכתפיו. "אני המנכל אל תשכחי. כמו שאמרתי בפעם הקודמת, אני לא מתערב בהחלטות שלהם, אני רק מאשר את הלוז." גיחכתי מתשובתו ומהעובדה שיצאתי עכשיו די סתומה. התחלתי לצחוק וכיסיתי את פניי עם ידיי. "ברור שאתה יודע.." מלמלתי בבושה. קאי הוריד את ידיי מפניי והתקרב אליי, כשמבטו סוקר את השטח. "לכי לישון, את נראת עייפה." הוא ביקש בעודו מגחך. פתחתי את דלת הביתן ונשענתי עליה, כשהיא נפתחת לרווחה. "לילה טוב, קאי די-ליאון." קאי נשען על משקוף דלת הביתן וליקק את שפתיו בצורה מושכת למדי. כמעט נפלתי על הרצפה מהמראה שלו ככה. "לילה טוב, ליילה תומפסון."