זיכרון ילדות

פרק 49

כאב עז פילח את ראשי. פקחתי את עיניי באיטיות וכל תזוזה שעשיתי שלחה זרמים כואבים אל גופי. עיניי הביטו על תקרה עכורה, צבעה הלבן היה דהוי ומלוכלך באבק ועובש. הלב שלי דפק בחוזקה והתחלתי לרעוד כשהבנתי שוכבת על מיטה שלא הכרתי, בחדר שלא הכרתי. התרוממתי באיטיות ופלטתי צווחה, כשהבחנתי בקיר מולי. כל הקיר היה מלא בתמונות שלי ושל קאי. הפרצוף של קאי היה הרוס לגמרי, אך פניי היו שלמות בתמונות. התמונות שם תיעדו כל צעד שעשיתי- בעבודה, בדייט עם קאי, בטיול עם קאי, בכניסה לבניין שלי ושלו.. אלוהים איפה אני לעזאזל? הגוף שלי רעד עוד יותר, בעודי נזכרת שחטפו אותי ליד הקיוסק. כמה זמן אני שוכבת כאן על המיטה המפחידה הזאת? דמעות בצבצו בעיניי. אני רוצה הביתה. אני רוצה את קאי.. איפה הוא?
על מי אני עובדת.. נפרדתי ממנו. הוא בטוח לא מודע בכלל שנעלמתי. אומנם הוא כן האביר על הסוס הלבן, לפחות בשבילי, אבל אנחנו לא נמצאים באגדה, אנחנו בחיים האמיתיים. כל עוד אין לו מושג, הוא לא יבוא להציל אותי.

רשרוש מפתח גרם לי לקפוץ בבהלה. הדלת נפתחה וגבר זר נכנס לבפנים. נדרכתי לאחור וכיווצתי את גופי. ראשו כוסה בכובע של הקפוצון שלבש, כך שלא ראיתי את פניו. הוא הסתובב אליי והוריד את הכובע מראשו. הלב שלי דפק. הכתב? כתב חדשות הערב של השעה תישע? אותו כתב מאותו יום? אלוהים... מה לעזאזל? הוא התקרב אליי ונגעלתי ממבטו שסרק את כל גופי. "אני מבין שהתעוררת סוף סוף." הוא אמר והתיישב על המיטה. "איפה אני? כמה זמן אני פה?" שאלתי בפחד. קולי רעד וליבי דפק בחוזקה.
"ישנת מעולה עם סם ההרגעה שנתתי לך במשך יומיים," הוא השיב וצמרמורת החלה להתפשט בגופי. סם הרגעה? אלוהים, אני מפחדת לגלות איזה סמים הוא דחף לגוף שלי. הקיבה שלי התהפכה, רק מהמחשבה שהוא נגע בי. "לגבי איפה את.. אל תדאגי, העיקר שאת איתי." הוא הוסיף והעביר את ידו על פניי. זזתי במהירות אחורנית, נגעלת ממגעו. "תשחרר אותי, תן לי ללכת." התחננתי בפניו, אך הוא רק נעמד על רגליו וגיחך. "לא יקרה, נסיכה." הוא אמר והתקדם לכיוון היציאה מהחדר. קמתי על רגליי וניסיתי להספיק להגיע אל הדלת, לפני שהוא סוגר אותה בפניי. אך לא הצלחתי והדלת נסגרה. תפסתי בידית והזזתי אותה, מנסה לפתוח את הדלת- שהייתה נעולה. "לעזאזל," דפקתי בידי על הדלת. "בבקשה תן לי ללכת, בבקשה." הדמעות החלו לזלוג מעיניי. לא קיבלתי שום מענה מהכתב ההוא, שאפילו את שמו לא טרחתי לזכור. הייתה לי תחושה מגעילה ממנו באותו היום שבו נפגשנו, אך לא תארתי לעצמי שהוא ילך כל כך רחוק. חטיפה? אלוהים, באיזה סרט הוא חושב שאנחנו. אם כמה שהמזל שלי לא בשמיים, זה בכלל לא עוזר להרגשה המגעילה שלי. כל מה שרציתי זה לשבת בבית ולשתות בירה. לא גלידה ונטפליקס, בירה ונטפליקס. זה כל מה שרציתי. עכשיו אני תקועה בחדר מגעיל ללא אוויר, כשמישהו זר חטף אותי.
יופי של סיומת לחיים הדפוקים שלי.
נשענתי על הדלת והחלקתי עד לרצפה, תוך כדי שאני בוכה בשקט. יש לחיים שלי עוד לאן להדרדר? אני רק מקווה שקים חזרה כבר מהצימר ושהיא התקשרה למשטרה, אחרי שהבינה שאני לא בבית ושמשהו קרה. לפחות יש לי אותה, אם קאי לא איתי. לעזאזל... על החיים שלי.