זיכרון ילדות

פרק 19

פאק
פאק
פאק
פאק

מה עושים?!

שלחתי את ההודעה ההיא בטעות וקאי פאקינג קרא אותה. זהו אני הולכת למות. הוא הולך להרוג אותי, לפטר אותי, להעניש אותי, מה לא. את כזאת סתומה.
לעזאזל. הסתכלתי על המסך לראות אם ישנה תגובה ממנו, אך הוא התנתק. אוי שיט. הוא התנתק. זהו אני יכולה לראות את עצמי מפוטרת בזה הרגע מהחברה. איך לא שמתי לב?
רעש שבקע מהטלפון הבהיל אותי, כך שצעקתי והטלפון נפל מידיי על הרצפה. הרמתי אותו והלב שלי דפק כל כך חזק כשראיתי את שמו מתנוסס על המסך. ברעידות קלות הזזתי את אצבעותיי ועניתי לקאי שהתקשר בפעם השנייה, לאחר שהשיחה התנתקה רגע לפני. לקחתי נשימה עמוקה ושמתי אותו על רמקול, למקרה שהוא הולך לצרוח עליי ולא רציתי את הצרחות שלו באוזן שלי.
"את בסדר בראש תגידי לי?" הוא שאל והנחתי את ידי על פרצופי באנחה. אכלתי אותה.
"מתנצלת, זה נשלח בטעות, תחשוב שלא ראית אותה." במהירות ניתקתי את השיחה מהלחץ והרחקתי את הטלפון ממני. הלב שלי דהר ונהיה לי חם. הטלפון שלי צלצל שוב. קאי שוב התקשר. באותו הזמן הודעה ממנו שלחה אליי.
-'תעני כבר לעזאזל' הוא כתב בהודעה. לקחתי הפעם שמונה נשימות עמוקות ועניתי לשיחה.
"אל תתנתקי לי בפנים." הוא אמר בטון כועס. התרוממתי על רגליי וניגשתי אל חדרי. התיישבתי על הכיסא שהיה בחדרי מול השולחן שלי.
"סליחה נו, זה היה בטעות," התנצלתי בקול חלש. באמת פחדתי שהוא יפטר אותי.
"מה זאת ההודעה הזאת?" הוא שאל לאחר רגע של שתיקה מצידו.
"סתם.. הודעה. תתעלם." הנחתי את הטלפון על השולחן, כשקאי על רמקול, ופתחתי את המגירה שמתחת לשולחני, מוציאה משם חבילת מגבונים מסירי איפור. הוצאתי אחד וניגבתי את פניי בעדינות.
"כבר אמרתי לך שאת לא יכולה לשקר לי." הוא אמר ויכולתי לדמיין אותו מגלגל את עיניו היפות.
"מה אתה חושב, אתה הפכפך. בהחלט פיצול אישיות." מלמלתי לתוך השיחה תוך כדי שאני מסירה את האיפור מפניי. כבר הפילטרים מולו ירדו, לכן הרשתי לעצמי לדבר אליו בחופשיות.
"את שיכורה?" הוא שאל שאלה שגרמה לי לגחך. שיכורה ממך אולי.
"לא." השבתי לשאלתו. זרקתי את המגבונים לפח שהיה לצד השולחן ועיני נחתו על השרשרת שקאי קנה לי, שזרקתי עמוק בתוך המגירה. הוצאתי את הקופסה והנחתי אותה על השולחן. פתחתי אותה ונגלתה לפניי השרשרת שהוא קנה. החלטתי לענוד אותה מחר. אולי זה יזיז לו כמה ברגים במוח.
"את מתנהגת מוזר היום." הוא מלמל לתוך הטלפון. אנחה יצאה מפי.
"גם אתה." השעה הייתה כבר עשר בלילה, וכל מה שרציתי זה ללכת להתקלח ולישון. אך מישום מה, השיחה הזאת איתו עשתה לי טוב. היא הזכירה לי את פעם. וכן, קאי בהחלט התנהג מוזר היום.
"רגע, למה התכוונת אז בחניה?" שאלתי אותו לפתע. הוא שתק לכמה רגעים. רציתי לדעת מה הכוונה שלו מאחר וזה חרפן אותי כל כך.
"אה, זה? תשכחי ממה שאמרתי. אמרתי את זה מתוך כעס." הוא השיב וגרם לי לפרפור לא מוסבר.
"מתוך כעס?" שאלתי אותו בטון מתגרה וחייכתי חיוך ממזרי. אם הוא מקנא, אני רוצה לדעת.
"את יכולה לשגע אותי לפעמים.." הוא לחש וגרם לגופי לקפוא במקום. הלב שלי דפק וניסיתי להבין אם שמעתי נכון. אם שמעתי את מה שהוא אמר ולא דמיינתי. "מה..?" אוטומטית מלמלתי חזרה, בלחישה טיפה מאחר והייתי עוד בהלם.
"כלום, לא משנה. מחר את בחופש בגלל האירוע," במהירות קאי שינה נושא והרגשתי איך ליבי צונח מטה. דעתי הוסחה עקב מילותיו.
"פשוט תמצאי לך שמלה יפה, ואני אאסוף אותך בשבע." השבתי בחיוב לדבריו וכאן שיחתנו הסתיימה. הנחתי את ידי על ליבי, והרגשתי אותו פועם חזק. לעזאזל איתך קאי די-ליאון.