זיכרון ילדות

פרק 23

קאי ישב מול המחשב ונאם ברצינות למצלמה. ישבתי על יד השולחן שלי וצפיתי בו עושה זאת. זה היה כל כך מושך לצפות בו לוקח שליטה ומדבר, אבל גם יודע מתי לעצור ולהקשיב בהחלט עשה לי מיליון פרפרים בבטן. בהיתי בו כל הפגישה ושכחתי כבר מה רציתי לעשות לפני כן. נשענתי על ידי, כשאני צופה בקאי ובטעות הזזתי את העכבר. מסך המחשב נדלק וחשף לפניי את הדואר האלקטרוני שלי, שהיה פתוח. האור שבקע ממסך המחשב הסיח את דעתי, והבנתי שעליי לחזור לעבודה. לחצתי על הסימון של רענון המיילים, בכדי לבדוק אם מייל חדש נכנס. ובכן, מייל חדש נכנס- אבל לא ציפיתי לו בכלל.

'עובדים יקרים ויקרות, סופש הבא זה קורה!
הטיול השנתי של עובדי D.L entertainment
זה קורה בסופש הבא- שישי עד ראשון.
שלושה ימים במחנה קיץ להפוגה עסקית!
להלן מצורפת רשימה של מה אתם צריכים להביא איתכם לסופ״ש הלוהט של השנה!
אוטובוסים יצאו בשעה שמונה בבוקר של יום שישי, ישירות מן הכניסה לבניין.
מצפים לראותכם, צוות הבידור.'

מה?
אוקיי. לזה בגלל לא ציפיתי.
הגנבתי מבט לכיוון המשרד של קאי וקלטתי שהוא סיים את הפגישה. במהירות התרוממתי על רגלי והלכתי אליו, בשביל לשאול אותו לגבי המייל הזה. נכנסתי למשרדו והתיישבתי על כיסא הגלגלים הנוסף, והתגלגלתי לכיוון קאי שעדיין ישב על כסאו. "ראית את המייל?" שאלתי בתהייה. כל הרעיון של מחנה הקיץ ההוא, בהחלט סקרן אותי. חשבתי שזה הולך להיות נחמד אם אני וקאי יוכל להתקרב עוד קצת בזכות המחנה הזה. "ראיתי." קאי השיב בקצרה, והרמתי גבה בחשד. "זהו? זה הכל? פשוט ראית?" חשבתי אני אקבל תשובה מפורטת יותר מ-ראיתי. "ראיתי ואני לא הולך. אף שנה לא הלכתי, לא שונה גם לשנה." הוא השיב. תפסתי בידיות הכיסא שלו וסובבתי אותו, כך שהוא מסתכל עליי. הוא הסתכל עליי מופתע מהדרך בה סובבתי אותי לכיווני, בלי לחשוב פעמיים.
"למה שלא תלך?" רציתי שהוא יבוא. זה נשמע לי רעיון נחמד ואם קאי יגיע זה יעשה אותי מאושרת פי מיליון. "אין לי זמן לזה או רצון." הוא השיב וקם על רגליו. הוא הלך לכיוון דלת משרדו. קמתי אחריו במהירות. רגע לפני שפתח את דלת המשרד, נכנסתי תחת ידו, כך שחסמתי את מעברו החוצה. הוא הביט בי בהלם מהמעשה שלי, וכך גם אני. הלב שלי דפק בצורה לא הגיונית לקרבה הפתאומית שיצרתי. קאי הסיט את מבטו אל עבר העובדים האחרים, מאחר וקירות הזכוכית היו שקופות. הוא משך בחוט לבן וסגר את הוילון, כך שאף אחד לא יכל לראות מה קורה בפנים. "מה את חושבת שאת עושה?" הוא שאל בלחישה. בלעתי את רוקי בכבדות ונעצתי את מבטי בו. "גורמת לך לבוא לסופ״ש ההוא." השבתי בביטחון, למרות שבפנים שקשקתי מעצם היותו כל כך קרוב אליי. "לא יקרה." נשכתי את שפתי התחתונה מהעקשנות שלו. באמת רציתי שהוא יבוא. "נו, יהיה כיף," ניסיתי שוב את מזלי. קאי הניד בראשו לשלילה. למה הוא כזה עקשן. "לכי תהני, אני לא מגיע."

אוף איתו. שרבבתי את שפתיי בכעס ויצאתי מהמשרד בכעס. התיישבתי על כסאי וזרקתי לקאי מבט עצוב, כשהוא הגיח החוצה ממשרדו. הוא פלט גיחוך ויצא מהמשרד הגדול, אל המסדרון שהוביל למעליות. נאנחתי בעצבים. רציתי שהוא יבוא. אף פעם לא חוויתי סוג כזה של מחנה קיץ מהעובדה. אני חושבת שזה יהיה הרבה יותר כיף גם בשבילו, אם הוא יגיע. לרגע אחד הוא לא יתעסק בעבודה, אלא יהנה. המחשבות הללו גרמו לזיכרון ישן לצוץ בראשי. הרי פעם זה היה הפוך. אני הייתי זו שלא מרימה את עיניה מהספרים, וקאי היה זה שמצליח תמיד לגרום לי לעשות משהו אחר מלבד לימודים.
"ליילה, אני צריכה את עזרתך." קייטי ניגשה אליי בבקשה. היא הצליחה לנתק אותי מהמחשבות על העבר, גורמת לי להתמקד בה. "את יכולה לקחת את זה בבקשה למשרד של הדוגמניות?" היא שאלה בעודה מניחה לפניי מעטפה חומה סגורה. הנהנתי לחיוב ולקחתי את המעטפה איתי, כשאני ניגשת אל המעלית. לחצתי על קומה מספר- שש עשרה, וחיכיתי בסבלנות עד שאגיע לקומה. לאחר דקה דלתות המעלית נפתחו וקומת המשרדים של הדוגמניות נגלתה לפניי. חיפשתי בעיניי את הסוכן הבכיר של הסוכנים. לאחר שמצאתי אותו מדבר עם מספר דוגמניות שיצא לי להכיר כבר, ניגשתי אליו. "קייל, מה שלומך?" הסוכן הבכיר הסתובב אליי בעיניים פקוחות לרווחה. "גברת ליילה, מה שלומך?" הוא שאל בחיוך. גם את קייל הסוכן הבכיר כבר יצא לי להכיר, באחת הפגישות עם קאי. "הבאתי לך את המעטפה. כל המסמכים בפנים." הנחתי בידיו את המעטפה ונפרדתי ממנו. "תודה." הוא הודה וחזר לענייניו. עיניי סקרו את המשרד ואת העובדים בו. הוא בהחלט 'צעק' משרד של דוגמניות. בעודי הולכת ובוחנת בסקרנות את הסביבה מסביבי, כתף התנגשה בי. נאנחתי בכאב מהמכה החזקה והלא צפויה. "תסתכלי לאן את הולכת," טון ארסי נזרק לעברי. התמקדתי בקול שיצא מאותה בחורה שכל כך שנאתי. מה לעזאזל היא עושה פה?
אלנה הביטה בי בסלידה רבה. הייתי המומה מדי בכדי לדבר. קייל שניה לאחר מכן, ניגש אליה בחיוך. "אלנה, ברוך שובך. בואי נארגן אותך לקראת הצילומים." הוא שלח אותה לאחת מהסטייליסטיות, ואני רק הבטתי בהלם במתרחש. היא מיוצגת כאן? היא דוגמנית כאן? זה לא פאקינג קורה לי.

במהירות יצאתי מהמשרד ולחצתי על כפתור המעלית כמה פעמים. התחלתי להזיע והדם החל לרתוח מהעצבים שפקדו אותי. התחלתי להתעצבן מהעובדה שהמעלית לא מגיעה, וכבר שקלתי ללכת במדרגות. הוצאתי את הטלפון מכיסי, בעודי מחכה למעלית, וחייגתי לקאי. הוא לא ענה וזה שיגע אותי. שירבבתי את שפתיי בכעס וקיללתי את אלנה שהעזה להראות את פרצופה כאן. דלתות המעלית נפתחו בשעה טובה ועברתי דרכן, כשאני לוחצת כמה פעמים מהלחץ על כפתור קומתי. כשהמעלית נפתחה בקומתי, כבר לא הלכתי- רצתי. נכנסתי למשרד בסערה, כשעיניי מחפשות את קאי. אני מאוד מקווה שהוא הספיק לחזור בזמן שהייתי למטה. הוילון שסגר קודם לכן, הועלה למעלה כך שיכולתי לראות את תוך המשרד. קאי ישב בכיסאו והתעסק במחשב. ג'יימס עמד לצידו ואמר לו מספר דברים. מבלי לדפוק נכנסתי למשרדו, מושכת את תשומת ליבו מן המחשב. נעמדתי מולו ושילבתי ידיים על חזהי בכעס.

"ידעת?" שאלתי בקצרה. "ידעתי מה?" הוא שאל וחזר להתעסק במחשב. לא היה לי מושג מה הוא עשה או כמה זה היה חשוב, אבל תפסתי במסך המחשב, סובבתי אותו אליי- כך שגבו מופנה כלפי קאי, רק בשביל למשוך את תשומת ליבו אליי. "מה את עושה?" הוא שאל ושלח את ידו בשביל לסובב את המסך חזרה אליו. חיזקתי את אחיזתן במסך ולא אפשרתי לו לסובב חזרה. רציתי שהוא שנייה יתרכז בי ולא בעבודה. "בהצלחה איתה, אני הולך." ג'יימס פנה אל קאי והלך לכיוון היציאה מהמשרד. גלגלתי את עיניי והמשכתי להחזיק במסך. קאי לא ניסה להילחם איתי, ופשוט החזיר חזרה את ידו לחיקו. הוא נשענן על משענת הכיסא והביט בי בעיניים חודרות. "ידעת שאלנה דוגמנית פה?" שאלתי ושחררתי את המסך מאחיזתי. קאי קם על רגליו והלך לכיווני. הוא נעמד לצידי וסידר את מסך המחשב, חזרה למקומו. הוא שתק וזה רק עצבן אותי עוד יותר. הנחתי שהוא ידע וזה חרפן לי את הנשמה. הוא הרים את מבטו אליי, והביט בי כשהוא כל כך קרוב. הלב שלי דפק גם כי הייתי עצבנית, וגם כי הוא פאקינג מושלם. "ההורים שלה בעלי מניות, ליילה. אם היא רוצה לדגמן פה, אני לא יכול להילחם איתה." הוא הסביר והלב שלי צנח מטה. שנאתי את העובדה שהיא פה. זה אומר שיש לה הזדמנות לנקר סביב קאי, ושנאתי את זה כל כך. "היא רוצה אותך.." מלמלתי בקול חלש מה שכבר קאי ידע. היא אמרה זאת בבירור באותו יום. "אז היא יכולה להמשיך לרצות." קאי התרחק ממני וחזר לשבת בכיסאו, כשהוא מסדר עוד קצת את מסך המחשב. הוא חזר להקליד דברים- חזר לעבודתו, כאילו הוא לא אמר את מה שאמר.

הלב שלי הפעם דפק ממילותיו. הכעס שלי נעלם והולף בפרפרים ששגעו את גופי. חיוך קטן הצליח לברוח, והסתובבתי מהר שקאי לא יראה. יצאתי ממשרדו וחזרתי לשבת על יד שולחני, כשעיניי לא עוזבות אותו לרגע. אם הוא אומר שהיא יכולה להמשיך לרצות אותו, אז הוא לא רוצה אותה. היא לא מעניינת אותו והמחשבה על כך הצליחה להרגיע את הסערה בתוכי. המשכתי להתסכל עליו מהופנטת ממנו לגמרי. הוא הרים לרגע את עיניו מהמסך, והניד בראשו לצדדים בחוסר אמונה, כשהוא מחייך חיוך קטן.
הוא קלט אותי בוהה בו. פאק.