זיכרון ילדות

פרק 53

"קאי? קאי?!"
"איפה אתה? למה אני לא רואה אותך?"
הקול שלי חנוק, העיניים שלי מלאות בדמעות, ואני לא יודעת איפה אני נמצאת. אני מוקפת בעצים סבוכים, השמיים אפורים וחשוכים, ואני לא רואה שום דבר מוכר. אני מחפשת את קאי, אבל אני לא מוצאת אותו, אני לא יודעת איפה הוא.
אני מפחדת.
אני לא מצליחה ללכת כמו שצריך, הרגל שלי נפוחה וכואבת. הגוף שלי שורף מכאב, אך אני מנסה ומשתדלת להתקדם בתוך היער הסבוך.
העיניים שלי צורבות מדמעות, וראייתי מטושטשת.
קשה לי, כואב לי, אני מדממת.
ואני לא רואה את קאי.

~~

פקחתי את עיניי בבהלה, פוגשת באור לבן של מנורה מעליי. רעש צפצופים נשמע לצידי, גורם לראשי להלום בפטישים. עצמתי את עיניי לאחר שהן התחילו לכאוב בתגובה לאור המסנוור. הרגשתי כאילו מישהו דופק בתוך ראשי, וכל רעש הלם באוזניי בכאב.
זה היה חלום. תנשמי. הכל בסדר ליילה. זה רק חלום. ניסיתי להתאפס על עצמי, לאחר החלום המפחיד שחלמתי. זה היה חלום. אני מקווה שזה חלום. זה הרגיש כל כך מציאותי, אך אני לא בתוך יער. אני במקום לא מוכר, אחר. אבל זה לא יער.

"ליילה! ליילה, היא התעוררה!" שמעתי קול מעומם קורה בשמי. לא הצלחתי לשייך את הקול לאדם, רק התרכזתי בכמה הגוף שלי שורף מכאב. יד זרה פקחה את עיניי, כשהיא מפנה כלפי עיניי פנס. כך גם בעין השניה, גורמת לי לזוז באי נוחות.
"ליילה, את יכולה לשמוע אותי?" אני חושבת שעכשיו הרופא פנה אליי. אני חושבת שזה היה רופא. בקושי הבחנתי בו, אך הוא לבש חלוק לבן. הנהנתי בראשי לחיוב, לא היו לי כוחות לדבר. "את רואה אותי?" הוא שאל שאלה נוספת והנהנתי בשנית.
חקרתי את החדר. אני חושבת שאני בבית החולים. לידי הימנית מחובר צינור של אינפוזיה. סובבתי את ראשי לצד השני, רואה את הפרצוף של קים המודאג. "היא בסדר? דוקטור?" היא פנתה אל הרופא ושאלה אותו בקול רועד. "היא תהיה בסדר. תוודאי שהיא לא מאמצת את הגוף שלה, הוא מלא בחבלות." הוא השיב וקים הנהנה בהבנה. החזרתי את מבטי חזרה אל הרופא, שנעלם מחוץ לחדר בית החולים.
הגוף שלי כל כך כאב לעזאזל. הייתי תשושה. מאוד תשושה. לא הצלחתי לחבר בין האירועים שקרו. אני לא יודעת איזה יום היום, מה השעה, איך הגעתי לכאן לעזאזל, ולמה חלמתי את החלון המוזר הזה, שלא עוזב את ראשי. אני לא זוכרת מה לעזאזל קרה. הדבר האחרון שאני זוכרת כרגע, זה את עצמי על גג בניין ישן.

הסטתי את עיניי שוב באיטיות אל קים, כשהן מלאות בעייפות ובכאב. קים הסתכלה עליי בדאגה. התחלתי להתרומם למצב ישיבה, אך קים תפסה בגופי, מונעת ממני לקום. "חכי, אני ארים לך את המשענת, אל תקומי." היא אמרה ולחצה על כפתור מתחת למיטה. המיטה החלה להתרומם טיפה כלפי מעלה, נותנת לי גב וגורמת לי להתרומם ממצב שכיבה לחצי שכיבה-ישיבה. "איך הגעתי לכאן?" שאלתי את קים בקול חלש. פאק. כל תנועה קטנה שלחה זרמים כואבים לאורך גופי. "אמבולנס," קים השיבה כשעיניה בורקות, כמעט בוכה. הרצתי בראשי את האירועים האחרונים, בניסיון למלא את החסר בראשי. הראש שלי כאב יותר מדי.
אני נמצאת על הגג, אני כמעט נופלת? אני חושבת שזה קאי.. הוא בא להציל אותי? מה קרה לעזאזל?
פקחתי את עייני בפליאה, כשנזכרתי שנפלתי עם קאי מהגג. "פאק, קים. איפה קאי? הוא בסדר? הוא בחיים? אני חייבת-"