״היי״, נשמע מאחוריו והוא הסתובב לאחור באמצע שהוא מעיין בספר לימוד משעמם ביציאה מהספרייה לשמע הקול המוכר והנעים. ״היי״ הוא החזיר, והסיט את שיערו השחור כפחם מעל עיניו התכולות כים ביום שמשי. ״מה אתה עושה פה?״ שאל ברוגע מדומה. ״באתי לשאול בשלומך״ ענה לו.
מעולם טום לא בא סתם ככה לשאול בשלומו, הוא תמיד היה בא כשהוא צריך משהו. ״תגיד לאו...״ התחיל טום, ולאו כבר הבין לאן זה מוביל. ״יש לך אולי קצת כסף להלוות לי?״ שאל בשקט. לאו הסתכל על אחיו הגדול, 'למה אני לא מופתע?' נאנח. ״אין לי כסף, אין לי כלום״ הוא הודה בצער. באמת לא היה לו כסף, הוא כבר הרבה זמן בלי עבודה, והוא גם לא יכול לחפש עכשיו בגלל המצב...
״אתה צריך אוכל? זה העניין?״ שאל כאילו הוא לא יודע את הסיבה האמיתית לבקשת הכסף. אבל העדיף להתעלם מעובדה זו. ״לא, עזוב. אני אסתדר...נתראה״ הוא אמר באכזבה, הסתובב והתרחק.
בנתיים, חזר לאו מהספרייה, אל בית היתומים. כן. בית היתומים. הוא נכנס פנימה בשקט, וניסה כמה שפחת לבלוט כשהוא ראה כמה מאנשי הצוות עוברים במסדרון. 'למה הם כאלו מפחידים' תהה כשחלף על פניהם.
הוא נכנס אל החדר הגדול והמאוכלס בלפחות עשרים מיטות ברזל קרות עם הספר מתחת לחולצתו, מוסתר היטב. ״איפה היית?״ שאל לפתע קול מאחוריו. לאו קפץ בבהלה והסתובב אל הקול הרך והמתוק, שהיה שייך לילדה קטנה.
״ששש...יולי...אל תדברי בקול״ סימן באצבעו לילדה הקטנה להיות בשקט.הילדה שלבושה במדי בית היתומים החד גוניים, שחקה בשמלתה האפורה כשהיא פותחת את עיניה הגדולות והתכולות בדממה.
״מה קורה כאן?״ נשמע לפתע קול רם בקדמת החדר הקר והריק. לאו מיד, בתנועות ידיים מהירות ובמיומנות דחף את הספר מתחת לכרית מיטתו, הזדקף ושם את ידיו מאחורי גבו כשראשו מושפל למטה. יולי, עשה בדיוק את אותו הדבר, ולא זזה. הקול הצווחני והמחריד של איש הצוות היה רם כל כך עד שכמעט החריש את אוזניהם.
״שאלתי, מה. קורה. כאן??״ צווח איש הצוות הענק כשהוא מתקרב אליהם בידיים שלובות מאחורי גבו.לאו נשך את שפתיו ונשם עמוק, הוא פחד לענות לו, פחד יותר על יולי מאשר על עצמו. ״אתה.״ הוא הצביע עליו. ״אתה. מהשנייה שהגעת לפה אתה לא מפסיק לעשות בעיות״ האשים אותו בקול רם. ״בואו איתי״ הוא הורה להם, והוביל אותם אל קומת הקרקע.
הם חיכו כמה דקות מחוץ למשרד של אם הבית כשידיהם עדיין שלובות מאחורי גביהם והם לא זזים. איש הצוות יצא מהמשרד והורה להם להיכנס.
מה יקרה כשהן יכנסו למשרד המאיים? האם זה הסוף שלהם? או אולי איכשהו יחלצו מהמצב... להתראות בפרק הבא.
YOU ARE READING
My pain is me
Teen Fictionאשמה... זה משהו מוכר. זה הדבר העיקרי שהוא מכיר בשלוש שנים האחרונות ,בעצם, מאז שהוא זוכר את עצמו... הוא כבר התרגל לנוכחותה, והיא כבר חלק ממנו 'אני שונא את עצמי...' תמיד אותה המחשבה. ומה הפלא אם כל פעם יהיה מי שיזכיר לו כמה הוא נוראי ויגרום לו להרהר ש...