הם נכנסו פנימה. לאו הרכין את ראשו ושילב את ידיו מאחורי גבו בבושה. אמילי נכנסה גם היא והלכה לכיוון המורה שנאלץ לעצור את השיעור. ״אני מצטערת שהוא איחר אדוני, זה באשמתי. הייתי צריכה עזרה במשהו שלא סבל דיחוי״. המילים החליקו משפתיה הרכות והוורודות בחינניות והשאירו את לאו בהלם. 'היא אפילו מדברת מושלם' ריחף לו אי שם עד שקריאה רמה קטעה הכל.
״מה השם?!״ קרא המורה בקשיחות כאילו לא ידע, ושפתיו של לאו התכווצו והתהדקו באחת. הא בלע את רוקו בקושי ולא אמר דבר, רק המשיך לבהות ברצפה המצוחצחת. ״שאלתי. מה השם?!״ לאו כבר לא יכל לסבול אך זה יותר, הוא התחנן בליבו שמישהו יציל אותו מזה חלום הרע הזה. ״לאו שפרד״ מיהרה אמילי לומר כשראתה שלאו פשוט קפא, וחתכה את הדממה המעיקה.
״תאמרי לו לשבת!״ הורה המורה ואמילי הסתכלה עליו וסימנה לו בחיוך שהכל בסדר, כשהרים את ראשו מהרצפה. לאו התקדם אל עבר המקום האחרון בקצה הכיתה, שהיה היחד שריק והתיישב בדממה כשהוא שומע צחקוקים חלשים לעברו.
אמילי יצאה כבר מהכיתה, ולאו הרגיש שוב בודד כל כך, ומפוחד.
״טוב. עכשיו כשההפרעה של הגולם הקטן שמאחור הסתיימה, אנחנו נמשיך בשיעור״ אמר המורה בנימה מזלזלת שגרמה לכולם לצחוק עד שלאו הרגיש את לחיו בוערות. הוא לא יכל לראות אותו, ובטח שלא לשמוע אותו, הכל חזר אליו בבת אחת. העבר עבר לנגד עניו והכניס בו צמרמורות, הכניס בו פחד ושוב את האשמה הצורמת, הכואבת.
המראה שלו כאילו הפנה אליו אצבע מאשימה, כאילו הוא מסתכל בסרט נע של חייו, זה הרגיש רע, נורא ומאיים. כך ישב לאו במשך כל השיעור שהיה בלתי נסבל ממש, כאילו מה שקורה עכשיו הוא כמו חלום בלהות, סיוט ממש.
בסוף השיעור, נבלע לאו בין התלמידים וברח מעיניו, הוא לא רצה להסתכל עליו שוב, הוא לא רצה להיתקל בו, ממש ממש לא. הוא התקדם במסדרון כשמבטו ברצפה ורק זוגות נעליים מתרוצצות נגלו לעניו. הוא היה רעב ועייף, עצבני ועצוב. לא היה לא כח לפגוש אף אחד עכשיו ולא לדבר, הוא רק רצה לשבת בפינה צדדית בספריה, להניח ראש על השולחן ופשוט לבכות ולבכות בלי הפסקה.
אבל הוא לא יכול לעשות את זה, בשום פנים ואופן לא. 'אסור לי לבכות, לעולם. אסור שיראו אותי חלש, אחרת יצחקו עליי עוד יותר. אני פשוט אסיים את השיעורים, אולי זה יסיח את דעתי.' החליט בתוקף. כן. אסור לבכות, זה דבר שלא עושים.
'אני פשוט אבכה בלב. לבכות בלב זה מותר, שם אין מישהו שיכול לראות אותי, חלש ודוחה.' הסכים עם עצמו והשלים עם מצבו העגום בעצב.
הוא נכנס לספרייה והתיישב בפינה מרוחקת, שם יהיה קשה יותר להבחין בו. הוא פתח את הספרים והמחברות והתחיל ללמוד כשהוא מתעלם מהכל ושקוע כל כולו בספרים.
״תראו תראו, מי יש לנו כאן?״ קול מוכר ומעצבן נשמע מעליו, לאו התנשם בכבדות ולא העלה את ראשו והעדיף להתעלם.
מי עכשיו בא להציק לללאו? ומה הוא סוחב איתו שכל כך מכביד עליו?
עוד ועד בפרק הבא...🍂
YOU ARE READING
My pain is me
Teen Fictionאשמה... זה משהו מוכר. זה הדבר העיקרי שהוא מכיר בשלוש שנים האחרונות ,בעצם, מאז שהוא זוכר את עצמו... הוא כבר התרגל לנוכחותה, והיא כבר חלק ממנו 'אני שונא את עצמי...' תמיד אותה המחשבה. ומה הפלא אם כל פעם יהיה מי שיזכיר לו כמה הוא נוראי ויגרום לו להרהר ש...
