לאו נעצר וניסה לשחרר את ידו, אבל אחיזתו של לי גיונג הוי התחזקה והתהדקה סביב זרועו. לאו הסתכל עליו בבהלה, מסמן לו לשחרר, ״בתנאי שתבטיח לא לברוח לי עוד פעם״ ביקש בעליזות מעורבת עם רצינות. לאו הנהן בהסכמה ולי גיונג הוי שחרר את זרועו ולאו מישש אותה בכאב קל. ״עכשיו תענה לי, למה אתה בורח ממני כל הזמן? עשיתי לך משהו רע?״ הוא שאל בעלבון שנראה ללאו לפתע אמיתי.
לאו הסיט את מבטו אל הקרקע הירקרקה, ״אני...אני לא רוצה לדבר על זה, אתה...אתה לא תבין״ הוא סוף סוף סיים את המשפט בגמגום. לי גיונג הסתכל עליו במצח מקומט, ״היי. מה זאת אומרת אני לא אבין, איך קבעת עובדה כזאת?״ חלק עליו לי, ואז נשמע הצלצול. ״טוב, הצלצול לא בא בזמן הנכון, אבל אנחנו נמשיך לדבר אחר כך. נתראה״ הוא התאכזב מהשיחה הקטועה ונפרד מלאו בנפנוף יד.
לאו חזר לכיתתו כשהוא חושב כל הדרך על אלכסה הזאת, האמת, שהוא בכלל לא הסתכל עליה, הוא הסתכל על מישהי אחרת...אבל הבחור הזה פירש את זה שונה לגמרי. 'הוא כזה פזיז...אולי הוא רוצה אותה לעצמו...' תהה בליבו כשהוא מתיישב במקומו ולא מסיט את עיניו מהרצפה.
לפתע הוא שמע צחוק רועם, הוא הסתכל סביב להבין מה מתרחש, ואחרי סיבוב קצר בעיניו הוא הבין למה הם צוחקים. על השולחן שלו נכתב בטוש שחור 'אני יצור מסריח' וליד הכיתוב, שורבט איזשהו קשקוש, סוג של מפלצת מדיפה ריח רע. דילן הסתכל על שולחנו וצבר את כל הכאב בתוכו, בנסיון לשמור על ארשת פנים חתומה ונעולה. 'תראה שזה לא אכפת לך, אל תתן להם עוד סיבות לצחוק עליך' צעק הקול במוחו, אבל זה היה לו קשה. זה היה נורא ואיום, זה הזכיר לו עד כמה הוא עלוב ונוראי. 'הם צודקים. אני באמת יצור מפלצתי ומסריח, הייתי צריך לגמור עם זה כבר אז... ' אבל אז דברי המורה שנכנס לכיתה קטעו את מחשבותיו.
לאחר סיום הלימודים שבהם הצליח לאו להתחמק מלי גייונג, הוא שהה בספריה. ערימות ספרים נערמו בשולחנו עד כדי כך שאי אפשר היה לראות שמישהו יושב מאחוריהם. 'לא הגזימו בכלל' התלונן בראשו מתוסכל מכמות החומר שהיה עליו להשלים.
״לא יאמן״ שוב אותו קול שהקפיץ את לאו בפעם שעברה, ומי זה כמובן אם לא לי גיונג שהצליח למצא אותו למרות הכל. לאו התנשף בכעס למראהו החייכן של לי שהתיישב בנתיים בכיסא שלידו, ומעיין במחברתו.
״למה אתה כותב עם דף ועט? לא שמעת על מחברת דיגיטלית?״ הסתכל לי על המחברת בתדהמה, ולאו חטף אותה מידו. ״לידיעתך, לא לכולם יש כסף למחברת דיגיטלית.״ התעצבן לאו והחזיר את אפו לתוך הדפים העמוסים בסיכומים.
לי גיונג הוי משך בכתפיו. ״אפשר לשאול אותך שאלה?״ התחנן בהתחנפות, ולאו הנהן בעייפות. ״איך קוראים לך? עוד לא ענית לי על זה עוד מהפעם הראשונה שנפגשנו״ דרש לי לדעת ולאו הסמיק. נכון, הוא לא אמר לו אפילו את השם שלו, בעצם הוא גם לא רצה לאמר.
״מה זה יתן לך?״ שאל כאילו באדישות תוך כדי שהוא מסכם במחברת בחריצות. ״תראה, אם לא לדעת על הרקע שלך, אז לפחות מה שם שלך, לא?״
באותה שנייה עצר לאו את ידו ולא הסיט את עיניו מהמחברת. 'הרקע שלי...מצחיק, חכה שתשמע עליו...מה שלעולם לא יקרה.'
״לאו. לאו שפרד״ הכריז בשקט וממשיך לכתוב מילים על גבי הדף.
סוף סוף הוא לפחות אמר עת שמו. אבל, האם באמת הוא לא יספר על עצמו לי גיונג לעולם? ואיזה עוד הפתעות מחכות לו בדרך? האם לא כולם יהיו מפלצות מכוערות?
יש למה לצפות...🍂
YOU ARE READING
My pain is me
Teen Fictionאשמה... זה משהו מוכר. זה הדבר העיקרי שהוא מכיר בשלוש שנים האחרונות ,בעצם, מאז שהוא זוכר את עצמו... הוא כבר התרגל לנוכחותה, והיא כבר חלק ממנו 'אני שונא את עצמי...' תמיד אותה המחשבה. ומה הפלא אם כל פעם יהיה מי שיזכיר לו כמה הוא נוראי ויגרום לו להרהר ש...
