הוא הזיז את הכיסא שליד לאו ברעש צורם שוב ושוב כדי למשוך את תשומת ליבו. ״תרים ת'ראש מהספרים הטיפשיים האלו. עכשיו!״ הוא כמעט צרח עליו. לאו ציית בדממה והרים את ראשו לעברו. הוא חייך חיוך דוחה הסתכל עליו ברשעות.
״אתה רואה? ככה יותר טוב״ המשיך להתגרות בו. ״עכשיו יתום דוחה ומלוכלך שכמוך, תעזוב ת'ספרים וקום. מיד!״ הורה באיום, ושוב לאו ציית, ולא הוציא הגה מפיו. ״יופי.״ הוא הכריז בשעשוע ובאותו רגע נתן לו מכה בראש. לאו נשך את שפתיו כשראשו הוטה כלפי ומטה מעוצמת המכה והשעין יד אחת על השולחן כדי לא ליפול. הוא הרים את סנטרו של לאו, וציקצק בזיוף. ״לא אמרתי לך להרים ת'ראש?! הא?? חתיכת טיפש״ ומיד הרים את ידו לעוד מכה עד ש...
״תוריד ת'יד, פיטר.״ נשמע קול מוכר מאחוריהם. פיטר לא הוריד את היד ורק אמר, ״חא, למה לי? מה אתה אבא שלי?״ התלוצץ בתינוקיות. ״לא, אני לא אבא שלך, ואני בטוח שהיית רוצה שאהיה, אם אתה מבין למה אני מתכוון״ אמר ברוגע וחייך את חיוכיו השובב. פיטר, חשק שיניים בכעס. ״תסתום ת'פה לי!״ לחש בארסיות.
״אני אסתום את הפה, אם תוריד את היד״ שוב דיבר בנימה מרגיעה. פיטר הוריד את ידו בחדות ועזב גם את הסנטר של לאו שמישש אותו בעדינות. ״יש לך מזל היום יצור״ הכריז ומיד עזב את המקום בכעס.
לאו התיישב מיד והמשיך לעלעל בספרים. ״וואוו, תודה לך לי שהצלת אותי מהדפוק הזה.״ נשמע לפתע קולו של לי גיונג ברקע השקט
״הו, אין בעד מה לאו, תמיד כאן בשביל לעזור״ ענה לעצמו כשהוא מתיישב בכיסא שהזיז פיטר קודם.
לאו לא התייחס ועשה את עצמו מעלעל שוב ושוב באותם דפים. ״הכל בסדר לאו?״ שאל לפתע לי ולאו לא ענה לו. ״מה יש לך?״ הוא שוב שאל, והפעם נשמע שהוא חצי דואג חצי כועס.
שוב לאו לא ענה. ״אתה מוכן לומר לפחות איזה היי קטן, שלא אחשוב שפיטר שיתק לך את האוזניים?!״ הפעם הוא נשמע נרגז, וזה לא הרתיע את לאו מלשתוק.
״טוב, אם אתה מתכוון להתעלם ממני אחרי שעוד עזרתי לך כנראה שעדיף שאל...״ אבל איך שלי גיונג גרר את הכיסא שישב עליו לאחור, קולו של לאו שנשמע צרוד קטע אותו.
״למה עשית את זה, אה? למה עזרת לי?״ הוא הרים את מבטו מהספר ונכנס ישר אל תוך עיניו השחורות והמלוכסנות של לי גיונג. לי, הסתכל עליו בעניים פעורות ולא אמר דבר. ״למה אתה עוזר לי כל הזמן? למה אתה מדבר איתי? אה?! תענה לי!״ הקול השקט העדין של לאו, עלה לפתע טון, והצרידות ניכרה לפתע, צרידות על סף בכי...
לי שתק דקה ארוכה והחזיר ללאו מבט עמוק וחודר. הוא התרצן ונשען על השולחן. ״אתה באמת רוצה לדעת למה?״ הוא שאל בנימה שקטה ורגועה יותר. ״כן. כן. אני חייב לדעת״ ציין לאו בחדות. לי המשיך לבהות בעיניו התכולות של לאו, ״למה?״ הוא שאל שוב.
לאו הוריד את מבטו אל הספר הפתוח, ״אני חייב לדעת למה ילד עשיר ומקובל, כמוך, עוזר ומדבר עם נחות כמוני. עם יתום, עם ילד דחוי שקוראים לו יצור״. זהו, הוא הוציא את זה, סוף סוף הוא אמר את זה, ואיכשהו הוא לא הרגיש רע עם זה כשהוא אמר את המילים, נחות ויצור.
לי גיונג הוי חייך חיוך קטנטן, ״בדיוק בגלל זה אני עושה את כל זה״ ענה לי. ״בגלל שאתה שונה מהנוף לאו. אתה חושב אחרת, אתה חיית את החיים אחרת, וזה מסקרן אותי, באמת.״
לאו הסתכל עליו בפליאה. מה הולך פה? מה נסגר עם הבחור הזה? הוא רציני בכלל? או שאולי הוא מצא לו אובייקט לצחוק עליו?
״מה אתה מסתכל עליי ככה? אמרתי משהו פוגעני?״ שאל לי גיונג הוי למראהו המופתע. לאו הניד את ראש ורק המשיך להביט בו, הוא נראה כן לחלוטין. מה נדפק איתו?!
״אתה...אתה רציני?״ הוא שאל פתאום ולי נענע את ראשו מעלה ומטה. ״בטח״ הוא ענה בטון בטוח לגמרי, ללא שום ספקות.
YOU ARE READING
My pain is me
Teen Fictionאשמה... זה משהו מוכר. זה הדבר העיקרי שהוא מכיר בשלוש שנים האחרונות ,בעצם, מאז שהוא זוכר את עצמו... הוא כבר התרגל לנוכחותה, והיא כבר חלק ממנו 'אני שונא את עצמי...' תמיד אותה המחשבה. ומה הפלא אם כל פעם יהיה מי שיזכיר לו כמה הוא נוראי ויגרום לו להרהר ש...
