My pain is me

22🍂

לאו חייך חיוך קטנטן שבקושי ניתן היה להבחין בו. הוא ידע שהשאלה הזאת תגיע ממנו מתישהו, אבל מעולם לא ידי מתי הוא ישאל. שוב הוא התחיל לגרד את אצבעותיו והפעם חזק יותר מאי פעם, הוא מעולם לא התיחס לאנשים ששאלו את זה בבית הספר או בכל מקום אחר, אבל הפעם זה היה שונה. הפעם מישהו שממש קרא לעצמו 'חבר' שאל את השאלה הזו.

״לאו. זה בסדר אם אתה לא...״ אבל לאו קטע אותו. ״כן. זה נכון״ אמר והשאיר את מבטו באצבעותיו המקלפות אחת את השניה באכזריות.

שקט.
אף אחד לא דיבר. אף אחד לא צייץ המילים הורגשו באוויר בכבדות ואף אחד לא הצליח להוציא אותן מהחדר החשוך והעגום. הם בקושי יכלו לראות אחד את השני בחושך אבל לאו שמע את לי מתנשם, הוא כנראה פחד להמשיך לשאול אותו שאלות נוספות, אז לאו החליט לסגור את זה בעצמו ולברוח משם. ״אתה בטח חושב עכשיו שאני יצור איום ונורא. אתה צודק. אין מחילה לאדם כמוני. אין צדק והקלות למפלצות. אני מצטער, אבל כנראה לא נוכל להמשיך לדבר יותר, תמסור את זה גם לאמילי״.

לאו קם מהרצפה, משאיר שם את לי גיונג הוי וחוצה את המסדרון כשהוא מרגיש כאילו מישהו דוקר אותו בחזה ותופף על מוחו שהתפוצץ ממחשבות. הוא נכנס לחדר בשקט, הניח את הילקוט במקום ונכנס למקלחת בלי לבדוק אפילו אם פיטר נמצא. לא היה אכפת לו מכלום, הוא רק רצה לנוח, לשכוח מהכל, הוא רצה שכל זה כבר יגמר.

'אוף, שכחתי את החולצה על המיטה' התעצבן לאו, שום דבר לא יכול פעם אחת ללכת כמו שצריך היום?! הוא לבש את מכנסי הפיגמה ויצא כשהוא בלי חולצה מהמקלחת, אבל לרוע מזלו, פיטר ישב שם על מיטתו כשהוא משחק בפלאפון.

לאו יצא בלי לשים לב אליו וסידר את הדברים שלו, כשהוא שוכח שהוא בלי חולצה... פיטר ששם לב שיש תזוזות בחדר השקט, הוריד את הטלפון והסתכל על לאו. ״מה זה? מה זה לכל הרוחות?!" צעק פתאום פיטר כשהוא מצביע על לאו.
לאו הסתכל עליו, לא מבין מה נסגר איתו, 'מה עכשיו?!' נאנח בליבו. ״אז הוא צדק. אתה באמת עשית את זה. חתיכת מנוול!״ הוא המשיך לצעוק, לאו הסתכל עליו המום וניסה להבין למה הוא מצביע עליו.

״מה זה? אהה? מה יש לך על הזרוע?!״ הוא שוב צרח, והצביע על זרועו של לאו. לפתע לאו הסתכל על עצמו. איך הוא שכח?! איך הוא יכל לשכוח דבר כזה?! הוא מישש את זרועו במבוכה. ״זה אמיתי?!״ שאל פיטר בכעס, ולאו הינהן בפחד, כן, זה אמיתי.

״מה זה? כוויה?״ שאל פיטר בקול רם ומאשים, ולאו הנהן שוב כשהוא תופס בזרועו בבושה, כוויה ארוכה, לאורך כל זרועו השמאלית, ממפרק כף היד ועד לאמצע הכתף, ארוכה ומכוערת מזכירה את העבר. הוא מעולם לא חשף את זרועו בפני אף אחד, ועכשיו, פיטר, ילך לספר לכולם שיש לו הוכחות וזה לא יגמר לעולם. לפני שפיטר הרים את הטלפון לצלם, לאו כבר הספיק להתלבש ולהתחפר מתחת לשמיכה, כשהוא לא מוציא מילה אחת נוספת. הוא כל כך רצה לשאול את פיטר מאיפה הוא יודע את כל זה, ואיך הם מכירים בכלל, אבל הוא פחד מאיך שפיטר יגיב ולכן, החליט לוותר לפחות לעת עתה.

למחרת, כמו שהוא ציפה, הספיק פיטר להופיע מולו בפנים זועפות, כשלאו היה בדרכו לשיעור. ״נו. תראה לנו את ההוכחה שאתה רוצח. מהר, תפשיל את השרוול!״ הוא צעק, ושוב התאספו סביבם ילדים, והפעם כולם צילמו אותם. לאו לקח צעד אחורה, הוא חייב לצאת מכאן. הוא הרגיש מחנק בגרון והחזה שלו שוב התחיל לכאוב. הראש התחיל להתפוצץ. הוא כבר לא חשב, לא היה לו כוח עוד, אסור לו לתת לפיטר ולכולם את מבוקשם, פשוט אסור.

בלי לשים לב למתרחש סביבו, סובב לאו את גבו לפיטר, ובשניה הוא לקח את רגליו והתחיל לרוץ כשהוא דוחף ומפיל ילדים בדרך. 'יצאתי פחדן, לא נורא, גם ככה אני בדיחה פה' הסכים עם עצמו ולא עצר לרגע במרוצתו.

פיטר לא רדף אחריו, ולא אף אחד מהתלמידים האחרים. פשוט התעלמות מוחלטת. לאחר כמה דקות שלאו שם לב שכולם כבר נכנסו לכיתות, חזר על עקבותיו ונכנס לשיעור בהתנצלות. ולמרות שהתנצל, החליט המורה להשאיר אותו אחרי השיעור בכיתה והעתיק משהו מהלוח. 'אויש, נו באמת' התעצבן לאו בליבו וראה כמה ילדים צוחקים עליו בשקט.

עייף ועצבני לאחר יום עמוס ומתיש, הלך לאו בסוף הלימודים להגיש עבודה שהיה צריך להשלים לחדר המורים, אבל אז, מטח מים מטונפים בריח של שטיפת רצפות נחת עליו מלמעלה ואיתו גם דלי וסמרטוט מטונף ישר על ראשו. כל העבודה שעבד עליה כל כך קשה, נרטבה והפכה לסתם עיסת נייר. לאו התנשם בכעס, ועמד שם המום ומבולבל. תוך כמה שניות התאספו סביבו כמה ילדים לצפות, צוחקים ומאושרים מהאטרקציה.

קולות צחוק נשמעו מעליו, הוא הרים את פניו הרטובות וראה מעליו, במעלה המדרגות את פיטר ועוד עמה בריונים שלו. הם ירדו אליו כשהם מצלמים אותו, צוחקים ומאושרים. ״איכס, איזה ריח מסריח יש ממנו, מטונף״ צחק פיטר ובעט בו בחוזקה. לאו עף אחורה על הרצפה הרטובה כשהוא לא מגיב.

״טוב, בא נעוף מפה לפני שמישהו יגיע״ הורה להם פיטר, והם התרחקו משם, צוחקים ונהנים, ואיתם לאט לאט התפזרו כל השאר.

לאו המבויש, נשאר שם לבד, על הרצפה המטונפת והרטובה, כשהוא מכווץ את אגרופיו סביב הנייר הרטוב והרגיש איך עיניו משחררות נוזל חמים וכאוב. מזל שהוא רטוב, ככה אף אחד לא ישים לב לדמעות...