My pain is me

6🍂

אחרי שדורותי סיימה לדבר איתו, אחד המדריכים לקח אותו לחדרו. החדר נמצא בקומה השנייה, באחד מהבניינים שלצד הבניין המרכזי. הוא היה די גדול, שני מיטות יחיד מעץ בצבע שחור היו בשני הצדדים, ושולחן כתיבה גדול, שחור ומבריק בינהם. מעל השולחן ניצב חלון גדול עם נוף ליער ומעליו תלוי וילון כחול קטיפתי. מול השולחן, בקיר של הדלת נעמד ארון בגדים גדול ושחור מבריק ובאמצע היה שטיח כחול בצבע הווילון והמצעים, ושני מדפי ספרים ניצבו מעל לכל מיטה.

הכל נראה מושלם כל כך. על המיטה חיכתה לו אותה תלבושת. מקופלת ומגוהצת, ולידה שכבה פיגמה כחולה מבד נעים וריחני ועל הרצפה נעלי בית, ונעלי תלבושת. ״הספרים והמחברות שלך על השולחן ילד״ דווח לו הילד ששכב במיטה, ושיחק בטלפון.

הוא נעמד ליד השולחן והבחין בערימת הספרים המחברות, ואפילו קלמר עם כל הציוד הנדרש ועליו חרוט סמל של שלושה פסגות הרים, לבן על רקע כחול. ליד השולחן, על הרצפה, נעמד גם ילקוט בית ספר חדש, באותו צבע וסמל.

״פיטר״ הודיע לו הילד. לאו הסתובב אליו, ״לאו״ הא ענה בשקט. ״מ'שתגיד, זה לא מעניין אותי כל כך.״ הוא אמר תוך שהוא ממשיך לשחק בטלפון. ״אה.״ הוא העלה אליו לפתע את מבטו.
״אסור לך לפנות אלי או לדבר איתי. לא בשטח בית הספר, וגם לא פה. ואתה לא נוגע בדברים שלי, לא מתקרב למיטה שלי. ומקלחת, אתה לא נכנס לפני. ברור?!״ הוא דיבר ברור ובאיום, ומיד פנה חזרה לטלפון. ״אני לא מתכוון לתת ליתום מטונף לטנף פה״ הוא סינן.

לאו הסתכל עליו בפליאה, ובחן כל תנועה שלו. השיער שלו היה קצר ומסופר היטב, והקצוות מחומצנים. עיניו היו שחורות וגדולות, ממש כמו שני כדורים שחורים. בכל אוזן נתלו שלושה עגילים שונים וצמיד כסף יקר סביב זרועו.

'הו יופי...שוב נפלתי על בריון, וזה עוד עשיר...'

אחרי שפיטר יצא מהקלחת, נכנס לאו. כמה זמן הוא לא ראה מקלחת נורמלית...
אחרי שהוא התענג על כל רגע, הוא לבש את הפיגמה הנעימה והלך לישון כשהוא מרגיש בתוך ענן במיטה הנוחה והחמימה.

שוקע בחלומות שהובילו אותו רחוק אל עתיד לא צפוי...
באמת לא צפיו, ולא שתם עתיד...עתיד שמחזיר אותו לעבר הנורא והכואב. איך? את שואלים? טוב, את התשובות תוכלו לקרא אם תמשיכו לפרקים הבאים...🍂