לאו הסתכל עליו המום. הוא קפא במקומו ופער את פיו בבהלה. אמילי הסתכלה עליו בדאגה, ״הכל בסדר לאו?״ שאלה למראה פניו שהלבינו. לאו המשיך לבהות בו, ולאחר רגע מבטיהם נפגשו.
גם על פניו נפלה ארשת תדהמה. לאו לא יכל לשאת את מה שעיניו רואות, 'זה לא יכול להיות. זה לא הגיוני. זה פשוט חלום רע!' אבל לא, זה לא היה חלום רע.בכלל.
לאחר רגע נוסף עזב לאו את פתח הכיתה, שמט את התיק ורץ בכל הכוח. לאן? אין לו מושג. הוא רק יודע שאסור לו להיות שם, לראות אותו, לשמוע אותו, להיזכר בגללו. ״לאו! לאו!״ צעקה אמילי אחריו, מנסה להשיג אותו. אבל לאו לא שמע, הוא רק רץ, חולף על פני תלמידים המומים כשהדמעות מטשטשות את ראייתו.
הוא יצא מבניין בית הספר והמשיך לרוץ עד שהגיע מאחורי אחד הבנינים.
הוא מוטט את עצמו ארצה באפיסת כוחות. הוא התיישב כשהוא נשען על הקיר, מחבק את רגליו ומניח את הראש בינהן. הדמעות זלגו ולא הספיקו לשוטט במורד לחייו. 'למה? למה זה קורה לי? מה עוד יכול לקרות? למה דווקא הוא?' הוא שנא הכל. שנא את כולם. ובעיקר, את עצמו...
״הו. הינה אתה, סוף סוף״ נשמע קולה של אמילי מעליו. לאו לא העיז להרים את ראשו, הוא התבייש כל כך, הוא העדיף לקבור את פניו כמה שיותר עמוק. אמילי התקרבה אליו באיטיות והתיישבה לידו.
״אז...אתה רוצה להסביר לי מה קורה?״ היא ביררה בעדינות, ולאו הניד את ראשו לשלילה כשהוא עדיין בין שני רגליו. ״אוקי...״ היא הסכימה, ״אפשר רק לשאול אם זה קשור למורה ההוא?״ שב ניסתה לדלות מידע, ולאו לא הגיב.ֿ
״טוב. תקשיב לי עכשיו״ היא פתחה בקול רשמי, ״אתה לא יכול על היום השלישי שלך כאן להיעדר משיעור.״ היא קבעה. ״אתה תלך עכשיו לשטוף פנים ולהרגיע, אני אכניס אותך לשיעור ואגיד שאיחרת בגללי, אחר כך, נראה מה יהיה. סגור?״ לאו הינהן בקושי ואמילי קמה והושיטה את ידה.
לאו קם גם בלי עזרתה, וניגב את הדמעות בבושה.
הוא לא רצה להיכנס לשיעור, זה בדיוק מה שניסה למנוע, אבל אמילי צודקת. הוא לא יכול להחסיר כבר ביום השלישי שלו כאן. הוא נכנס לשרותי הבנים ושטף את פניו בזמן שאמילי מחכה בחוץ.
כשהם נעמדו מול דלת הכיתה, עצם לאו את עיניו בחוזקה, מנסה להסדיר את נשימתו. ״אתה בסדר, נכון?״ ברירה אמילי. לאו הנהן. היא בטח לא מבינה מה הסיפור הגדול, בשבילה זה בטח, בסך הכל להיכנס לשיעור.
היא הנהנה לו בחזרה ופתחה את הדלת.
מה יקרה כשלאו ואמילי יכנסו פנימה? ומי הבחור המסתורי שלאו לא רצה לראות? בואו נחכה לפרק הבא...🍂
YOU ARE READING
My pain is me
Teen Fictionאשמה... זה משהו מוכר. זה הדבר העיקרי שהוא מכיר בשלוש שנים האחרונות ,בעצם, מאז שהוא זוכר את עצמו... הוא כבר התרגל לנוכחותה, והיא כבר חלק ממנו 'אני שונא את עצמי...' תמיד אותה המחשבה. ומה הפלא אם כל פעם יהיה מי שיזכיר לו כמה הוא נוראי ויגרום לו להרהר ש...
