מאז התקרית עם פיטר, ההצקות גברו, ולאו נדחק עוד יותר לפינה. הוא כבר הפסיק לבקר במטבח והתגנב רק בלילות כדי לאכול משהו קטן. כל פעם שעבר במסדרון הוא שמע לחשושים ואצבעות הונפו לעברו. כל שיעור מחדש היה מישהו שעשה לו תעלול אחר. פעם זרקו לו את תכולת הפח על הראש, פעם הדביקו אותו לכיסא, ואפילו הייתה פעם שמישהו זרק עליו כיסא ולמרבה מזלו של לאו הוא החטיא.
כולם קראו לו רוצח, או מתאבד, או שניהם ביחד, לפעמים גם ׳מטורף׳ היה תופס. כבר הספיקו לחבר עליו מספר ההאשמות וסיפורים וכולם השתכנעו מכל פיסת מידע. פעם הוא שמע כמה בנות מדברות מאחוריו, אחת סיפרה שהוא רצח את כל החברים לחדר שלו בבית היתומים ואז קפץ מהגג של הבניין. הפלא הוא שכולן האמינו לה סתם כך.
גם הפוסטים באינסטגרם והסרטונים בכל רשת חברתית אפשרית התפרסמו, ואיתם התגובות על המטורף שרוצח, ואהדה לזה שכביכול מכניע אותו. 'איזה שטויות' ניסה לשכנע את עצמו לאו, אבל זה הפריע לו, גם אם ניסה להתכחש לכך.
בהפסקות הוא היה מתחבא בשירותים מפחד שיתפסו אותו וירביצו לו או גרוע מכך . וכמובן איך לא, המורה לכימיה שמח מאוד מהכל, ואף החמיר להתנקל ולהציק לו.
כל פעם שפגש את לי גיונג הוי בספרייה, פחד שהוא יזכיר את זה, אבל זה מעולם לא קרה, וגם הפעמים שנפגשו הלכו והתמעטו.
בכל לילה, כשחזר לאו לחדר הוא רעד מפחד. ובכל פעם שנכנס למיטה או זז בתנועה קטנה הוא פחד שפיטר ירביץ לו, אבל למזלו זה לא קרה הרבה. רק כאשר פיטר היה ממש עצבני, ושם לב לנוכחותו של לאו הוא היה מכה אותו.
לאו התיישב כהרגלו לאחר הלימודים בפינה מוצפנת בספרייה. אם הייתה אפשרות לעשות את שיעורי הבית בשירותים, הוא היה עושה זאת כבר מזמן. תוך שהוא שקוע כולו בפיתרון תרגילים מסובכים במתמטיקה התיישבה לידו אמילי.
״מה אתה עושה?״ שאלה אותו בהתענינות. לאו לא ענה, היא הרי רואה בעצמה מה הוא עושה, אז למה היא שואלת. אמילי חייכה בהבנה ונשענה מעט על השולחן. ״אתה רוצה שנצא החוצה לנשום קצת אוויר?״ היא שאלה בחיוך. לאו הנהנן בשלילה, הוא לא רצה שיתייחסו אליו, הוא לא רצה שיצביעו עליו או ישימו לו רגל במסדרון. ״מה יש לאו?״ שאלה אמילי במבט דואג.
לאו משך בכתפיו. ״אתה יכול ללכת איתי, אף אחד לא יציק לך״ היא ניסתה להוריד ממנו את הפחד, אבל לשווא. לאו לא היה מוכן להוציא את אפו מהמחברת הבטוחה שבפינה השקטה הזאת. ואף אחד לא יכריח אותו לצאת!
״מה את רוצה אמילי?״ התעצבן לאו, הוא לא ידע למה, אבל הוא כעס עליה, איך היא לא מבינה אותו?! אמילי הסתכלה עליו בעיניים פעורות, ״לאו...״ היא התחילה לומר אבל לאו קטע אותה. ״מה 'לאו'? אהה?! את נהנית מזה נכון? את נהנית לראות את כל זה, אתם העשירים נהנים מכל השיט הזה. מה אתה רוצה? אהה?!״ הוא הרים אליה את עיניו התכולות והעצובות, כל מה שהוא חשב עליה הרגיש כבגידה עכשיו, ואין לו מושג אפילו למה.
אמילי הסתכלה עליו המומה ונבוכה, נראה שהיא עומדת ממש לבכות. ״לאו...מה עובר עליך? מה יש לך?״ היא לא הבינה, אבל ללאו כבר נמאס. ״מה עובר עליי??!!! את צוחקת נכון? את לא רואה מה עובר עליי? כן? כלום לא עובר עליי. בסדר?!! אם לא ראית את זה עד עכשיו אין מה להמשיך ולדבר.״ הוא הסתכל לה בעיניים, כשליבו כאילו נקרע עם כל מילה שאמר. אמילי ההמומה הורידה מיד את עיניה, גררה את הכיסא אחורה, קמה והלכה משם.
שוב לאו נשאר לבד, וטוב שכך, הוא לא צריך אף אחד. כולם רעים ונוכלים, במיוחד העשירים האלו. כל אותו היום נשאר לאו בספרייה ולמד, הוא היה חייב להיות מוכן למבחן בכימיה מחר, הוא לא ידע אם יעבור אותו אפילו.
בסוף היום, כשסיים לאו את לימודיו, הוא יצא מהספרייה והתקדם לעבר מגורי הבנים, שאז לי גיונג הוי הופיע מולו. לאו ניסה להתחמק ממנו, אבל הוא לא הצליח כל כך. ״היי, אפשר לדבר?״ שאל לי גיונג כשהוא נעמד ממש מולו. לאו הסתכל למטה וניענע את ראשו 'לא', לי גיונג הסתכל עליו במבט של 'נו באמת' אבל זה לא עניין את לאו.
״מצטער, עוד מעט כיבוי אורות, אני לא רוצה לאחר״ תירץ לאו למרות שלא היה אכפת לו בכלל מכיבוי האורות, וכנראה שלי גיונג ידע את זה. ״נו, ברצינות לאו? ממתי מעניין אותך כיבוי אורות? הרי אתה יודע לצאת מזה יותר טוב מכולם...״ לאו הסתכל עליו דיי בשוק, אבל גם לא ממש, הוא הבין שלי גיונג הוי ידע כל הזמן הזה שהוא הצליח להתגנב למטבח בלילות.
״תודה על הדאגה, אבל לא תודה. כל חיי הסתדרתי, וגם עכשיו אני מסתדר. פנה לי את הדרך בבקשה״ דיבר לאו דיי ברשמיות וריחוק, אבל לי לא כל כך הסכים איתו והחליט להמשיך ולחסום את המעבר.
״מה יש לך לאו? זה לא מתאים לך כל הדיבור הזה? אתה בדרך כלל מאוד...צייתן״ האמרה הזו של לי גיונג עוד יותר עצבנה את לאו, צייתן, זה מה שהוא, סתם בובה שמתשתמשים בה וזורקים לפח. האמת שזה לא עניין אותו בכלל, עדיף שיהיה סמרטוט של מישהו מאשר הרוצח המתאבד שהוא, לא?!
״ראיתי היום את אמילי יוצאת מהספרייה, היא הייתה עצבנית ומודאגת. מה אמרת לה? אני יודע שיש לך משהו איתה.״ לי הטיל סוג של פצצה לעבר לאו ששתק כל הזמן הזה והרים את עיניו לעברו.
״יופי, עכשיו אתה רוצה לדבר?״ חייך לי שוב את החיוך המפורסם שלו, והוביל את לאו לחדר צדדי כדי שיוכלו לדבר כמו שצריך. לאו התיישב על הרצפה ולי אחריו, ״טוב. על מה אתה כל כך רוצה לדבר?״ שאל בחוסר סבלנות ולי חייך שוב.
״לאו. יש לך רגשות לאמילי?״ פתח לי גיונג הוי בצורה שדי הפתיע את לאו. ״מה...ממה?״ נחנק לאו, זה היה מאוד לא צפוי. לי שוב חייך, ״תרגע. סתם צחקתי איתך. זה לא באמת מעניין אותי, ולא על זה רציתי לדבר איתך״ צחק לי גיונג נוי, ולאו הרגיש רצון די עז לתת לו בעיטה בפרצוף. ״אז מה אתה רוצה?״ כבר היה חסר סבלנות.
לפתע לי התרצן והסתכל לכיוון אחר. ״לאו...אני רציתי לשאול אותך. אבל אני מפחד שתכעס עליי״ התחיל לי גיונג, ולאו כבר ידע לאן זה מוביל... ״לאו...מה שפיטר צעק שם...זה...זה נכון?״
YOU ARE READING
My pain is me
Teen Fictionאשמה... זה משהו מוכר. זה הדבר העיקרי שהוא מכיר בשלוש שנים האחרונות ,בעצם, מאז שהוא זוכר את עצמו... הוא כבר התרגל לנוכחותה, והיא כבר חלק ממנו 'אני שונא את עצמי...' תמיד אותה המחשבה. ומה הפלא אם כל פעם יהיה מי שיזכיר לו כמה הוא נוראי ויגרום לו להרהר ש...
