My pain is me

29🍂

כמעט שבוע שלם לאו שכב שם, ללא תזוזה. זה הזכיר לו מאוד את כל מה שעבר בבית החולים הקודם שהיה בו. בבוקר הוא קיבל כדור, שהוכנס לפיו בכוח. הוא רצה לבכות, לצרוח, אבל לא העז לעשות שוב סצינה, לא היה לו כוח לזה.

כשהוא חושב ומהרהר על אמילי ומה היא עושה עכשיו, לאו שמע לפתע שדלת החדר שלו נפתחה ואחריה נשמעו צעדים של כמה אנשים. אלו היו שלושה אחים ושני אחיות. לאו יכל לראות מזווית עינו איך שהם מתעסקים במיטתו. לאחר כמה דקות הרגיש לאו שהוא יכל להזיז את ידיו ורגליו אבל לפני שקם כדי לברוח משם החזיקו אותו שני אחים בחוזקה. ״לא. אתה לא תקום ללא רשות״ האח שהחזיק בו היה נאה כל כך ופניו היו רכות ונחמדות.

לאו התיישב בחזרה על המיטה בצייתנות. האחות הורידה את האינפוזיה ועוד כמה צינורות שחוברו אליו. האח עם הפנים היפות חייך שוב, והפעם חיוכו היה ערמומי. ״תכיר. זה הנרי, והוא יהיה האח האחראי עליך. אני אתמוך בו במקרי הצורך״ הצביע האח הנחמד על האח השני שהחזיק אותו. גם הוא נראה טוב מאוד, והיה חסון וגבוהה, אבל הוא לא חייך כמו השני, הוא פשוט הסתכל עליו באיום.

״אין לך רשות לצאת מהחדר, לקום מהמיטה, ללכת לשירותים, או לעשות כל דבר אחר ללא רשותי. אפילו להתקלח״. דיבר הנרי בקול קשוח וכבד, ולאו רק הנהן בשקט. ״ברגע שאני אראה שיש פרצה הכי קטנה בהתנהגותך, אתה תחזור להיות קשור למיטה״. אמר הנרי  ״גם בלילות תיקשר למיטה, אמנם בפחות חומרה, אבל עדיין תהיה קשור״. נשמע ללאו שהוא מדקלם את הדברים מזה עשורים לפי שטף דיבורו.

לאו הנהן בשקט. ״ואתה תקבל את הטיפולים שלך בלי התנגדויות. ברור?!״ הוא הרעים את קולו, ולאו שוב הנהן. ואז האח השני החזיק לו את היד כשהנרי מחזיק את השניה, ואח נוסף ניגש אליו כשצמיד ברזל בידו. לאו התחיל להתפתל בפחד, ״אל תדאג. זהו רק צמיד מעקב״. אמר האח, והידק אותו לזרועו הימינית של לאו. ׳אני לא רוצה להיות פה. די כבר׳ הזדעק לאו בליבו. זה לא היה המקום שלו כאן. הוא לא ניסה להתאבד שוב. זה לא פייר.

״אפשר ללכת עכשיו לשירותים?״ שאל לאו אחרי שהאחים סידרו את כל הדברים והסתכלו על הנרי. ״אנחנו נלך עכשיו, אבל ממחר אתה תלך לשירותים בזמנים המוקצבים לכך. זה ברור?!״ קולו של הנרי הלחיץ את לאו קצת, אבל לאו לא נרתע ממנו. הוא עבר הרבה אחים כמוהו, וגרועים יותר.

הוא נכנס איתו לשירותים. כן. ככה הם התנהלו שם. בגלל שהם פסיכופתים. אחרי שהם יצאו מהשירותים החזיק הנרי בידו של לאו. ״עכשיו יש לכם פעילות. אתה חייב להיות נוכח״ אמר הנרי והוביל את לאו לחדר גדול. בפנים, היו כסאות ברזל במעגל המחוברים לרצפה כשנערים ונערות בני גילו לבושים בפיג'מות כמו שלו ישבו שם כשמעל כל אחד עמד אח. בראש המעגל ישבה אישה שמנמנה ולבושה שמלה פרחונית וחייכה לכולם.

״היום הגיע אלינו ילד חדש״ היא אמרה בנינוחות, והנרי הושיב את לאו על אחד הכיסאות. לפתע קלט לאו שהנרי אוזק את ידו, הוא הסתכל מסביבו וראה שכולם אזורים ביד אחת לכיסא. הוא העיף מבט בפניהם של הנוכחים, כרגיל, כולם נראו שם חולים אבל לא משוגעים, בדיוק כמו שהכיר.

״עכשיו כל אחד יאמר את שמו ותחביב שהוא אוהב לעשות״ הורתה האישה הפרחונית. הנער שלידו התחיל, מה שאומר שלאו יהיה אחרון. כל אחד אמר את שמו ותחביב שאוהב לעשות, חלקם אמרו שהם אוהבים לחתוך דברים, חלקם אמרו לרקוד, לשיר, או להרוג.

תורו של לאו הגיע, ״לאו שפרד. אני אוהב לקרא״ אמר בקול שקט ומפוחד. הוא הרגיש כל כך מטופש. כל כך מעוצבן שהוא צריך לשבת שם ולהשתתף בפעילות מטומטמת כזאת, אבל לא הייתה לו ברירה, הוא קשור ומסיבבו מלא אחים מפחידים.

בסוף הפעילות המטופשת שיחרר הנרי את ידו של לאו ותפס אותה, ׳הוא לעולם לא יעזוב לי את היד?!׳ תהה לאו בתסכול. הנרי לקח אותו במסדרונות הלבנים והאפלים לעבר ריח מוזר, ריח של אוכל של בית חולים. ״ארוחת ערב״. הכריז הנרי ונכנס איתו לחדר האוכל. גם שם, כולם היו קשורים לספסלים ביד אחת, מעליהם עומדים אחים מאיימים וכולם שותקים ואוכלים.

הנרי הושיב אותו באחד מהספסלים ואזק את ידו, שוב. אחות הגישה לו קערה עם מרק קר ואיטריות. ״תאכל!״ פקד עליו הנרי, ולאו אכל בכוח. עם כל ביס הוא הרגיש צורך עז להקיא, אבל מי שמקיא, נענש, ולאו לא רצה לנסות את העונשים כאן.

לאחר ארוחת הערב שוב הייתה פעילות, והפעם שעת סיפור לפני השינה. ׳נו באמת. הם אמיתיים איתי?!׳ נאנח לאו, ונאלץ להקשיב לסיפור בכוח, כי אז התברר ששואלים אחר כל אחד בתורו שאלות על הסיפור. ׳איזה הזוי...׳ גלגל את עיניו.

בשעת הערב לקח אותו הנרי למקלחת ונכנס איתו ממש פנימה. לאו פחד נורא כשהוא נכנס איתו, אבל הנרי נכנס, גם אם ירצה וגם אם לא. למרות ששהה פעם במקום אפילו גרוע מזה, היה קשה ללאו להתרגל לכאן, הוא כל כך רצה לחזור לבית הספר, הוא העדיף שיתעללו בו כפליים, העיקר לא הסיוט הזה.

״יש לך דקה לסיום, אנורקסי קטן״ אמר לפתע הנרי, ולאו, שהיה המום ממה שאמר סיים באותו רגע. ״סיימתי״ הוא הכריז אבל הווילון נשאר סגור. ״תפתח את הווילון!״ הורה הנרי ולאו פתח אותו בחוסר רצון כשהוא מנסה לחסות את עצמו כמה שאפשר.

הוא התלבש במהירות, צחצח שיניים ויבש את השיער. ״קדימה. אין זמן לפינוקים!״ משך אותו הנרי באמצע שסידר את שיערו וסחב אותו במהירות לחדרו. הם נכנסו לחדר המואר והמלא באחים וילדים. הנרי תפס את לאו חזק וזרק אותו על מיטתו בתנופה.

״תשכב ישר״ רעם הנרי, ולאו יכל לשמוע עוד כמה אחים פוקדים כך על עוד ילדים. בחדר היו 20 מיטות בסך הכל, כל הנערים והנערות בחדר היו בני גילו פחות או יותר. לאו ציית להנרי ושכב ישר כסרגל, כשהוא מפחד לנשום. הנרי קשר את ידיו ורגליו לצידי המיטה.

באותו רגע נשמע קול רם מהרמקולים. ״כיבוי אורות!״ קרא הרמקול, ובאותו שניה האורות כבו ונהיה חושך מוחלט.