לאו משך בכתפיו ולא אמר דבר. הוא פחד. הוא פחד לדבר איתה, להתחבר אליה, לספר לה על עצמו. להגיד לה מי הוא? היא ישר תקח את הרגליים ותברח, או שתקיא מגועל. ולי, גם הוא יקבל בחילה על בטוח אם רק ישמע חלקיק ממי שהוא באמת.
״אפילו לא רמז קטן?״ שאלה בתחינה, ולאו הנהן בראשו לשלילה. לא. ״אולי לפחות מאיפה באת אלינו? או, מה המוצא שלך? מה אתה אוהב לאכול?״ היא הציעה בסקרנות, ולאו לא יכל שלא לחשוב על ההרגשה אחרי שהוא ישפוך הכל, אבל לכל נהר שמלא על גדותיו יש סכר, ואסור לו לפרוץ אותו...
כשראתה אמילי שלאו לא הולך להוציא מילה, היא חייכה בהבנה והסתכלה על ערימת הספרים הגבוהה שעל השולחן. ״כל זה שלך?״ התפלאה, ״אתה בטח ממש אוהב ללמוד״ המשיכה לומר בתדהמה.
לאו הנהן, ומיד הסתכל בסימן אזהרה אל לי גיונג שישב ישר כשהתנדנד על הכיסא בשיעמום. ״נזכרתי. אני חייבת ללכת לראות מה שלום העבודה שלי בכימיה...נתראה, לאו שפרד״ חייכה אליו שוב ועזבה אותם לבדם.
לאו הסתכל על גבה המתרחק בריתוק, עד שנעלמה. ״מה קרה השתתקה?״ שאל לי גיונג הוי שיישר את כיסאו בכניעה, ולאו משך בכתפיו. ״אני כבר חוזר, אני רואה ששכחתי ספר חשוב להמשך״ הודיע לו ומיד קם ורץ לעבר שורות המדפים העמוסות בספרים.
הוא חיפש בעיניו אחר הספר המבוקש, 'ואוו, יש פה כפול מהכמות שהייתה בספרייה העירונית, מזל, אחרת היה קשה מאוד להתגנב כל פעם מבית היתומים בשביל כמות כזו' רק עצם המחשבה הצחיקה אותו...
לאחר זמן קצר, חזר לאו עם הספר המבוקש לידו, אבל אז שמע את קולו של לי גיונג.
נשמע שהוא דיבר בטלפון, ולאו התקרב בשקט כדי לא להפריע. לי עמד בגב לשולחן ולא שם לב ללאו שהגיע כשהוא מעלעל בספר שבידו. ״כן. בסדר. אני מבטיח היונגים, אני לא אאכזב הפעם...״ קולו היה חלוש כל כך, כנוע כל כך. לאו התיישב בכיסאו ולי גיונג שם לב אליו, אבל שום סימן לא השתנה בפניו שהיו רציניות פי שבע מלפני כמה דקות.
״דה...דה. היונגים...״ הוא מילמל עוד כמה מילים שלאו לא הבין, אבל מיד אחר כך נשמע צעקה חלושה מהטלפון. לי קפץ בבהלה אבל זה לא נראה שהוא נרתע והמשיך עם ארשת פניו הרצינית. ״מצטער היונגים...אני אדבר רק באנגלית. סליחה.״ ושוב נשמעו כמה דיבורים קולניים...
״אני לא אגיע, אני מבטיח...גם אם אבא...״ שוב צרחות, ולי גיונג התנשף והאדים מבושה. הוא קם ונכנס אל אחת שורות המדפים העמוסים ולאו הרגיש כל כך רע בשבילו. 'טוב. כנראה גם החיים של העשירים לא כאלו שמחים' הרהר בצער ובאותו רגע ראה את לי גיונג הוי חוזר כשהוא מנתק את השיחה ביד רועדת.
הוא חייך כרגיל, כאילו לא צרחו עליו עכשיו בשיחת טלפון נוראית מול ילד חדש, יתום וקטן. ״אוקיי...איפה היינו?״ הוא עשה כאילו פרצוף חושב, ״אה כן. לאונרדו.״ נזכר, ״אז מי זה לאונרדו? מי קרא לך ככה? מי אצלך איטלקי במשפחה?״ המטיר עליו מיליון שאלות, ולאו הסתכל עליו בבהלה. ״מה?״ התממם לי כשהוא פורש ידיו לצדדים.
״אתה יודע מה? עזוב אותך שטויות, בא נצא קצת, נלמד בחוץ...״ הציע לי, והקים את לאו שניסה לאסוף כמה שיותר ספרים כדי לסיים את העבודה.
מי צעק על לי גיונג הוי בשיחת הטלפון? והאם הוא יגרום ללאו להפתח?
בפרק הבא...🍂
YOU ARE READING
My pain is me
Teen Fictionאשמה... זה משהו מוכר. זה הדבר העיקרי שהוא מכיר בשלוש שנים האחרונות ,בעצם, מאז שהוא זוכר את עצמו... הוא כבר התרגל לנוכחותה, והיא כבר חלק ממנו 'אני שונא את עצמי...' תמיד אותה המחשבה. ומה הפלא אם כל פעם יהיה מי שיזכיר לו כמה הוא נוראי ויגרום לו להרהר ש...
