My pain is me

20🍂

לאו שם לב, שבימים האחרונים לי גיונג הוי נעלם מעיניו. 'איפה הוא כבר מסתובב' תהה לעצמו בדרך אל כיתת הכימיה, ונעצר לפתע שוב מול אותו מחזה. פיטר והמורה לכימיה, מדברים וצוחקים יחד, כאילו הם החברים הכי טובים עוד מימי ילדותם. לאו נכנס במהירות לכיתה והתיישב בדממה במקומו.
״היי, דביל. תפתח את החלון״ צעק לעברו מישהו וזרק עליו תוך כדי נייר מקומט שפגע בראשו. לאו ציית מיד ופתח את החלון. ״יופי, כלב טוב״ צחק אותו אחד, ולאו התעלם.

כל אותו השיעור המורה לכימיה ניסה להתקיל את לאו ולזרוק לו הערות פוגעניות. לאו, ניסה כמה שיותר לשמור על קור רוח, אבל זה היה קשה. קשה וכואב. הוא שוב התחיל לגרד את עורו באצבעותיו, עד שממש התקלף.

באמצע השיעור נשלח ללאו פתק. לאו הסתכל לעבר השולח בשאלה, והוא רק סימן לו לפתוח אותו והסתובב חזרה. הפתק נפתח די בחשש, 'אחרי השיעור מאחורי בנין בית הספר. אם לא תגיע אתה תסבך'.

לאו נשם עמוקות וקימט את הפתק. הוא לא רצה ללכת לשם, אבל איזה עוד ברירה יש לו? אבל בעצם, מה יש לו להפסיד אם יבריז? 'מה כבר הם יכולים לעשות? במה אני אסתבך כבר שלא הסתבכתי בחיי?' ואכן, החליט לא להישמע למי ששלח את הפתק.

בסוף השיעור יצא לאו מהכיתה והלך לכיוון הספרייה. 'העבודה בכימיה הזאת פשוט ארורה' נאנח ביאוש במוחו. כימיה היה המקצוע הכי קשה ללאו, מן הסתם.

כשהיה צעד לפני שנכנס פנימה חטף פתאום בעיטה בגבו ונפל קדימה בקול חבטה. כל הספרים התפזרו על הרצפה ולאו הרגיש את גבו כאילו בוער. הוא לא הסתכל למעלה לראות מי זה, הוא כבר הבין זאת לבד. ״תראו מי החליט להיות חוצפן. מי זה? המפלצת המכוערת? וואוו״ קרא פיטר ומחא כף כשהוא דורך ללאו על הספרים תוך כדי הליכה לקראתו.

״חתיכת נבלה קטן. זה מה שאתה. איך אתה מעז?!״ עכשיו הוא התחיל להרים את קולו. לאו שתק וניסה להתרומם מהרצפה אבל אז פיטר חבט בו שוב. ״אתה מנסה לקום אה? אתה רוצה להחזיר לי? אההה??״ הוא חייך חיוך זדוני ונעמד מעל לאו המתקפל מכאבים. ״מה...ממה אתה רוצה..?״ לחש לאו, הוא לא האמין שהעז לפצוח את פיו.

״מה אני רוצה?! מה אני רוצה?!! חתיכת אפס דוחה״ ואז פיטר הדביק ברגלו את פניו של לאו לרצפה הקרה. לאו הרגיש איך עוד רגע הוא מתפרץ בבכי כמו תינוק, אבל עצר את עצמו מלעשות כך.

״אני יודע שזה אתה. אני יודע שזה אתה אשם בזה...הוא סיפר לי. הוא סיפר לי הכל. חתיכת נבלה אכזרית שכמותך, חכה תראה מה אעשה לך!״ צרח עליו פיטר והמשיך ללחוץ על פניו כשהוא מביט בו בכעס אכזרי.

לאו היה בהלם. פתאום הכאב מהמכות ומהמנעל המוחצת את פניו כאילו נראה מזערי לעומת מה שהתחולל לו בפנים. הלב שלו התחיל לדפוק במהירות ומוחו קדח ממחשבות, ושוב כל הכאב הפנימי הזה, כל הלחץ הזה. שוב נכנסה בו התחושה הנוראית הזאת, 'אני אשם...אני אכזרי...אני פשוט דוחה...הוא צודק זה מגיע לי'.

לאחר דקות ארוכות בהם פיטר צועק על לאו שקבור מתחת לנעליו הגיח לי גיונג הוי מלווה באמילי ועוד מישהו... ״פיטר! תרד ממנו, מיד!״ צרחה עליו אמילי. פיטר צחק צחוק מרוע והמשיך ללחוץ חזק יותר. ״הבאת את הליצנים שלך, אהה?!״

לאט לאט התחילו להתאסף סביבם עוד ועוד תלמידים שצפו בהם בסקרנות, וצחקו והצביעו על לאו הזרוק ארצה, חלקם גם הוציאו טלפונים והתחילו לצלם. ״פיטר! הזהרה אחרונה!״ הזהיר לי גיונג בקול קשה, והתקדם צעד קדימה.
פיטר לא הרפה ממנו, ההפך, הוא הוריד את רגלו מפרצופו של לאו והתחיל לבעוט בו בכל חלקי גופו בחוזקה כשהוא צורח: ״חתיכת יצור דוחה. אני יודע הכלללל.!!!! מטונף שכמוך״.

לאו ספג הכל בדממה, מקשיב לצעקותיו של פיטר שאיבד עשתונות. ״חתיכת רוצח מתאבד שכמוך! זה מה שאתה. תודה!!״ לאו קפא. הקול התערפל סביבו ורק ההד של פיטר צועק במוחו, 'רוצח מתאבד. זה מה שאתה!' שוב ושוב. הוא הניח את כפות ידיו על אוזניו ועצם עניים, זה לא קורה. פשוט לא קורה.

לי גיונג הוי והבחור, שלצידו שלאו לא ראה אותו בבירור התנפלו על פיטר והכניעו אותו. ״עוף מפה!״ קולו של לי גיונג רעם מכעס. פיטר ניסה להכנס בהם שוב, אבל הם היו שניים והוא אחד, לכן וויתר כשהוא צועק באיום שיביא את החבורה שלו.

״היי. לאו. אתה בסדר?״ אמילי רכנה לעברו ותפחה בעדינות של כתפו. לאו העיף בכעס את ידה והתרומם לישיבה. אמילי ההמומה הרפתה ממנו מיד והסתכלה על לי גייונג שבחן את לאו די בשוק. ״לאו. הכל טוב איתך? קיבלת זעזוע מח? אתה פצוע?״ הוא הביט בו בדאגה. לאו קם באיטיות כשהוא אוחז בבטנו שפעמה מכאב. הוא הנהן שהוא בסדר והלך כמה צעדים עד שנפל ארצה. ״וואוו, זהירות״ תפס אותו לי גיונג רגע לפני שנחת ארצה.

״אתה לא בסדר. קדימה, לאחות״ ציווה לי גיונג הוי וליווה את לאו לאחות כשהוא מסמן לשניים האחרים שהוא יסתדר.