My pain is me

18🍂

כל אותו היום למחרת המשיך לאו את יומו כרגיל. בבוקר ההצקות המשיכו כמו כל בוקר, בהפסקת האוכל הוא ישב כרגיל בפינתו בקצה המדשאה וניסה להתחמק מלי גיונג הוי. כן, הכל כרגיל יחסית לשבוע ראשון...

אבל בשיעור אחרי ההפסקה קרה משהו לא רגיל בכלל. כשלאו התקדם אל עבר כיתת הכימיה כשרגליו בקושי נושאות אותו לשם, ראה לאו משהו קצת מוזר.

מולו, נשען על הקיר פיטר, שותפו לחדר וגם הילד הכי שנוי עליו בבית הספר, מדבר עם לא אחר מאשר המורה לכימיה... 'מה לכל הרוחות קורה כאן?'.
הוא המשיך לעמוד ולבהות בהם כשהוא מנסה לפענח מה הם אומרים אחד לשני, אבל אז פיטר שם לב אליו. 'אוי נו...' מלמל ביאוש במוחו. ״מה אתה מסתכל יצור? יש איזו בעיה? לסדר אותך עם איזה בוקס?״ הוא צרח.

והמורה, במקום להעמיד אותו במקום לפחות על כך שהוא מדבר לידו ככה, רק צחק והסתכל עליו לאו במבט מאשים. לאו הרגיש צמרמורת שעוברת לו בכל הגוף. המבט הזה...הוא מכיר אותו, יותר מדי טוב...ומקרוב... לאו מיד השפיל את מבטו כשליבו פועם בחזקה ושוב הכל התחיל לצוף לו.

הוא ניסה מה שיותר להדחיק, כמה שיותר לבלום, לשכוח. אבל הינה, שוב היא מגיעה עם המבט הזה, שוב היא דופקת על ליבו ונכנסת פנימה בלי הזמנה. אוף, האשמה...

הוא נכנס לכיתה במהירות בלי ליצור עוד קשר עין, הוא לא יתן לו לעשות לו את זה. זהו. הוא פשוט יתמקד בשיעור ולא במי שמעביר אותו. לאו התיישב בשקט במקומו, המורה נכנס, והשיעור התחיל.
״מה אני מצפה מכם שתעשו בעבודה הזאת?״ הקול הרם והסמכותי נישא ברם, ולאו איבד אותו כבר במילה 'אני'. לא היה לא סבלנות להקשיב לו, זה רק העציב אותו יותר. ״הגולם הזה מאחור שומע אותי בכלל? או שהוא רוצה להצטרף לחבורת זוחלים בחוץ?״ נשמע לפתע קולו הסמכותי והקשיח, פונה לתלמיד שיושב לפני לאו.

התלמיד המופתע פער את עיניו במבוכה והסתובב ללאו, ״היי, יתום, תתעורר, המורה קורא לך״ הוא לחש לעבר כאילו אף אחד לא שמע. לאו קפץ בבהלה והתיישר בכיסאו כשמבטו מורכן למחברת, וכולו אדום מבושה.

״תשאל אותו אם הוא הקשיב לכל מה שאמרתי עכשיו״ הורה לו המורה והתלמיד הסתובב, אבל לאו כבר הספיק להנהן בראשו. ״אם כך חזור אחר דבריי לגבי העבודה שדיברתי עליה״ דרש ולפני שהתלמיד הבין מה קורה, התחיל לאו לחזור על כל מה שאמר לפרטי פרטים.

כולם היו המומים, הרי הוא נראה יושן אז איך זה יתכן. המורה לעומתם לא הופתע כלל ורק המשיך בשיעור. כן, בזה לאו היה מומחה כמעט כמו בלהיות מנודה, הוא תמיד היה מצליח להקשיב גם כשהוא לא מאה אחוז עם המורה. סוג של כישרון כזה, לא מוסבר, אפילו לא ללאו.

בסוף היום כשלאו עבר על פני חדר האוכל כדי להגיע לספרייה, ריח ארוחת הצהריים העיר את בטנו שהתחילה להרעיש. 'אני לא יכול להיות רעב עכשיו. איך לכל הרוחות אפשר לאכול כאן בלי לחטוף מכות?'. תהה ברוגז כשהוא מסתכל דרך דלת הזכוכית השקופה.

פתאום, הופיע מישהו ממש מאחוריו ושאל בקול עבה וסמיך, ״אתה רעב?״. לאו הסתובב בבת אחת בבהלה. מולו עמד מישהו גבוה ושזוף, פניו ללא כל הבעה, ועיניו הירוקות נועצות בו מבט קריר. הוא לבש סינר על מותניו ושילב את ידיו מאחורי גבו. הבחור, נראה לפחות בכיתה יב, מה שקצת הרתיע את לאו.

״מה אתה מסתכל עלי ככה?״ הוא הרים גבה לעברו. לאו ניער את ראשו והסתכל על נעליו, ״סליחה״ הוא לחש. ״למה אתה לא נכנס לאכול?״ הוא שאל בקול רשמי וסמיך. לאו העיף מבט מושפל לעבר דלת הזכוכית וראה את פיטר יושב על השולחן וצוחק עם חבריו הבריונים. הבחור הסתכל אחריו לאותו כיוון ונאנח, ״אהה, הבנתי. הם...״ הוא המשיך להסתכל עליהם, ״בא איתי.״ הוא הורה ומיד הסתובב לכיוון היציאה.

לאו מיהר אחריו, כשהוא לא בטוח מה לעשות, הוא העדיף את זה מלחטוף מכות או ללכת ללמוד. הבחור פנה לשביל צדדי מאחורי הבניין, שבצדדים היו זרוקים כל מיני ארגזים, של פירות, ירקות, ועוד...
בסוף השביל הייתה כניסה צדדית שהובילה למטבח ענק ומרשים. מלא עובדים מתרוצצים וריח האוכל עלה לאפו במהירות.
הבחור הורה לו לשבת ליד אחד השולחנות ונבלע בין כולם למשך כמה דקות ואז חזר עם מגש אוכל. לאו יכל להריח את מה שיש שם מקילומטר. הוא היה כל כך רעב, שאפילו האוכל של בית היתומים היה טעים לו עכשיו.

הבחור הניח את המגש המלא בכל טוב על השולחן והתיישב מול לאו בידיים משולבות. לאו, שלא שם לב לנוכחותו, פתאום, התחיל לאכול במהירות כשהוא לא משאיר זכר למה שהיה.
״ווואוו. היית ממש רעב אה?״ הסתכל עליו בחיוך הבחור כשהוא נראה דיי מרוצה מהצלחת הריקה. ״כמה זמן לא אכלת?״ הוא שאל לפתע ברצינות . לאו שתק כמה שניות ארוכות וקילף את עורו באצבעותיו בעצבנות כשמבטו מתעסק בהן. ״מאתמול בצהריים״ ענה בקול צרוד וחלש. הבחור פער את עניו הירוקות לרווחה, ״אמיתי?״ הוא שאל בפליאה, לאו רק הנהן. ״ווואוו. לא פלא שאתה רזה כל כך. אתה חייב לגדול. אסור לך לרעוב ככה!״ הוא התרעם. 'אם רק הייתה יודע מה מה זה לרעוב' גיחך לאו בעצבנות בראשו.

הבחור התנשף בזעם, וסירק את שיערו הקצרצר והשחור בעצבנות. ״אתה יודע מה? מהיום, כל פעם שאתה רעב. ולא משנה מתי. בא לכאן. אני אדאג לך לאוכל.״ הוא קבע בהחלטיות. ״ותיזהר אם תדלג על ארוחות. שמעת?!״ הוא הניף אצבע מזהירה. לאו הנהן שוב. ״אגב. אני דיוויד. דיוויד רובינסון. מה שמך?״ הציג את עצמו. לאו היסס מעט, ואז ענה בשקט, ״לאו שפרד״.
דיוויד חייך, ״נעים מאוד לאו שפרד. אני מניח שאפגוש אותך עוד הרבה.״ הוא לחץ את ידו. לאו הודה לו, ויצא החוצה, לספרייה.