My pain is me

4🍂

הם נכנסו למשרד של אם הבית. לאו נעמד מול שולחן העץ הישן כשראשו מורכן כלפי מטה. האיש ואם הבית נעמדו הצד השני של השולחן, ואז האיש הוציא כמה מסמכים והתחיל דבר.
״שלום לך לאונרדו, אני ג'ימי.אני נציג של פרוייקט מיוחד המיועד לקדם ילדים בעלי סיכוי נמוך לעתיד טוב״. הוא השתמש במילים יפות, אבל לאו הבין למה הוא התכוון, 'יתומים, ילדים בסיכון, ילדי רווחה...כמוני' הוא תרגם את האיש במוחו.

״אנשים חשובים מאוד לקחו כמה מקומות כמו כאן, ובחרו ממש בפינצטה את הילדים המובחרים שיזכו ללמוד בכמה מקומות נחשבים בעולם.״ הוא סימן באצבעותיו מן פינצטה מדומיינת. ״ואני רוצה לומר לך נערי, שהרקע הלימודי והכללי שלך, הרשים אותם מאוד. אתה נבחרת להיות אחד מהבודדים שזכו למלגה באחת מהמקומות הטובים והיוקרתיים בעולם״. הוא הסביר בהתלהבות.

״יש לך שאלות?״ הוא שאל בנחמדות מוגזמת. לאו הרים את מבטו אל אם הבית שהסתכלה עליו בתיעוב מאחורי גבו של האיש, ורק אחרי שהנהנה לאות אישור הוא שאל. ״איפה המקום הזה נמצא?״ האיש חייך, ״בלונדון, זוהי פנימיית יוקרה פרטית ומפורסמת ביותר בקרב המעמד הגבוה, כך שלא כל השאר מכירים אותה. ודרך אגב, שכחתי לציין. כבר בעוד יומיים, אתה תמריא. אתה יודע אנגלית נכון?״.

לאו הנהן לאישור, ואם הבית התערבה, ״הוא במקור מאנגליה, ממנצ'סטר״ היא חייכה חיוך מזויף. לאו לא התפלא למראה כישרון המשחק המכוער והגרוע שלה. כן, הוא מאנגליה, הוא לא שייך למדינה הזו, לא שייך למקום הזה, הוא לא שיך לשום מקום.

יומיים שלמים, לקח ללאו להבין שזהו. הוא עוזב את בית היתומים, הוא עוזב את המדינה שבו אחיו ואחותו נמצאים בה, וישארו בלעדיו.שוב. הוא עוד פעם יעזוב אותם, הא לא ידוע לאן יולי נלקחה, וטום...טום ישאר כאן, וימשיך לשוטט ברחובות.

הוא ריכסן את תיק הגב הישן והכמעט ריק.
הוא ירד באיטיות במדרגות העץ הרעועות וניגש לכניסה הראשית כשהתיק על כתף אחת. אם הבית עמדה בפתח וחייכה אליו חיוך מריר ודוחה למדי, מה שהוא העדיף לחסוך מעצמו מלראות. ״אם כך, אני מקווה שתהנה״ אחלה לו בזיוף, הוא יודע מה היא חושבת עכשיו: 'ברוך שפטרנו מהשרץ הזה, והלוואי שיסבול כל חייו', אבל הוא רק חייך בזיוף ויצא מהבניין האפלולי, לעבר המונית שחיכתה לו בחוץ.