My pain is me

25🍂

למחרת בבוקר, בהפסקת האוכל, קיבל לאו קריאה מהיועצת. לאו נכנס אליה לחדר בצליעה כשהוא שותק ומחכה שהיא תפצה את פיה. הפעם, היועצת נראתה די עצובה והסתכלה על לאו במבט מבשר רעות.

״שב לאו יקירי״ היא ביקשה, ולאו התיישב. ״לאו...״ היא התחילה, ואז הסתכלה על הקביים. ״לאו. אתה רוצה לספר לי מה קרה לך ברגל?״ לאו סימן בשלילה. ״טוב. תקשיב לי עכשיו לאו יקירי.״ היא פתחה.
״אתמול הגיעו אוליי שני נערים מהכיתה שלך, וסיפרו לי שהם ראו אותך מפיל את עצמך במדרגות בכוונה. ואם זה לא מספיק, גם אחד המורים שלך דווח לי שמשהו לא כשורה איתך בימים אלו״. לאו ההמום הסתכל עליה מופתע ולחוץ. 'היא אמיתית?'

״ואת מאמינה לסתם שני ילדים שהחליטו לספר לך סיפור?״ תקף אותה לאו. ״לא לאו. גם האחות אישרה שהגעתה אליה אתמול, מלוווה בשניים משכבה העליונה יותר.״
״נערי. אתה חייב להבין, שבהתחשב למצב והעבר שלך, כל פעולה הכי קטנה תוביל אותך לחזור לקחת אותם״ היא סימנה מן פינצטה בידה.

״קיצר. מה את רוצה ממני? אני אומר לך שזה לא אני. אני לא הפלתי את עצמי במדרגות. אם את רוצה לדעת, היה שם מישהו שדחף אותי״ לאו היה קצר רוח. הוא שנא את זה שחושדים בו סתם.
״אני לא מתכוונת להתווכח איתך לאונרדו. אלו עובדות.״ היא הייתה קרירה וקשוחה יותר מהפעם הקודמת. ״אבל את לא מקשיבה לי! מישהו דחף אותי!! ולמה שאני נסה להתאבד מנפילה במדרגות? אם כבר הייתי עושה משהו יותר מסוכן ומתוחכם!!!!!!!״ הוא לא שם לב שהוא ממש צעק, אבל זה כאב לו שלא מאמינים לו, וזה נמאס עליו. ״מהיום אתה תיקח את הכדורים לאונרדו. אתה תעבור עכשיו אצל האחות ותיקח את הקופסא. היא תדווח לי.״ היא אמרה מפורשות ולאו כבר היה מיואש.

״יודעת מה? אני אראה לך את הציפורניים שהוא נעץ לי בכתף״. הוא פרם כמה כפתורים בתלבושת וחשף את כתפו הרזה והשברירית. סימני סהר נחשפו על כתפיו, עמוקים וצורבים. היועצת הסתכלה עליהם בקשיחות ואמרה. ״זה לא אומר כלום לאו. וזה לא הגורם היחיד שביקשתי ממך לקחת את הכדורים. יש לך התפרצויות זעם גם בנוסף. שהותך כאן תהיה תלויה בלקיחת הכדורים״ היא הכריזה ללא כל הבעה.

״ולאן תזרקו אותי אם אני לא אקח אותם?״ בירר לאו בעקיצה והיועצת נאנחה. ״יודע מה? נתחיל ככה. תיקח את הכדורים האחות אליך, ותבטיח לשתות אותם. אם נגלה שאתה לא שותה אותם, אתה תצטרך לקבל אותם בכוח. ואם גם זה לא יעזור, אנחנו כבר נדבר.״ מבטה לא הראה דבר, ולאו הבין שאם הוא לא קם והולך עכשיו הוא יתפרץ עליה בעצבים. ״עכשיו לך לאחות ותיקח אותם ממנה. היא תדווח לי כבר״. הצהירה בחדות, ולאו קם ויצא מהחדר בסערה.

'אישה פשוט מעצבנת' קרא לאו בראשו בכעס בדרך לחדר האחות.

כשהוא נכנס פנימה, היא בדקה גם את הנקע ואמרה שעוד מעט יהיה אפשר להוריד את התחבושת. ״תקח אותם בבוקר, לא משנה אם אכלת לפני ו...״ אבל הוא רק לקח את הקופסא המוכרת בקוצר רוח. ״כן. תודה. אני יודע איך להתנהל עם זה״. ויצא מהחדר, מותיר שם את האחות לבדה.

לאו ממש לא התכוון לקחת את הכדורים האלו. לא היה אכפת לו אם יגלו אותו, העיקר שירוויח זמן בלעדיהם, וכמה שיותר.

שבועיים שלמים הצליח לאו להתנזר מהכדורים ולחטוף מכות, עיסות נייר בפרצוף ועלבונות. רק שהוא הרגיש שהוא עומד להשתגע. כל כך נמאס לו מכל זה, ובכל יום שעובר הרגיש יותר ויותר געגועים לאחותו הקטנה, יולי, שנעלמה לו לגמרי.

אחרי הפגישה עם אביו, הוא כל יום היה צריך להקיא. הוא היה רץ לשירותים בסוף כל יום ומקיא שם. הבעיה שהוא לא היה אוכל כלום ומקיא רק את מה שאכל בלילה הקודם שהתגנב למטבח.

הפצעים באצבעותיו רק החמירו ודיממו לעיתים קרובות, אבל הכאב היה שולי כל כך שכמעט ולא הרגיש. תחושת הדכדוך והאשמה נפלו על לאו יותר ויותר, והוא הרגיש רצון עז יותר ויותר לשקוע בשינה עמוקה ולא לקום ממנה, לעולם.

באותו יום, בהפסקה, כשהתחבא לאו בשירותים מילדים רעים שמחכים לו שם בחוץ, הוציא לאו מכיסו סרגל ברזל שלקח מהקלמר שלו. 'מעניין איך זה מרגיש' תהה לעצמו כשהוציא את הסרגל וכיון את קצהו החד מול עיניו הקפואות כקרח.

הוא כיוון את החוד לזרועו הימנית, באזור גבוהה קצת, שלא רואים מהשרוול וחרט אותו על עורו. כך הוא עבר על אותו חריטה ארוכה מספר פעמים עד שירד לו דם והחתך התחיל להתעמק. הוא הרגיש טוב. הכאב עשה לו תחושת עירנות מסוימת שלא הכיר, זה היה מספק ונחמד. כמו משחק מוות שלא נגמר וגורם לך להינות בלי להזיק לאף אחד. 'מושלם' ציין לאו לעצמו, וכך המשיך במשך עוד שבוע.

אבל אז, יועצת בית הספר קראה לו בשנית, והפעם ישרות לחדר האחות. לאו נכנס באגביות לחדר האחות כשהפעם הוא לא צולע אלא הלך על שתי רגליו ברצון לעוף משם. ״שלום לאו. איך אתה מרגיש?״ שאלה היועצת, ולאו ראה שהאחות מכינה בקובוקנים קטנים וחגורה ירוקה מוזרה, אבל לאו זיהה מה היא מתכוונת לעשות. 'איזה דפוק אני. איך שכחתי. זהו. נתפסתי, הלך עליי' בעוד שראשו מתחיל ל לחץ ממה שהולך לקרות הוא ענה בפיזור, ״בסדר״.

״בא. שב כאן בבקשה״ הורתה לו האחות ולאו התיישב בצייתנות. ״באיזה יד את כותב?״ שאלה האחות לפתע לאו נלחץ עוד יותר. הוא שמאלי. מה שאומר שהיא תעשה לו ביד ימין, ואז, הם יגלו את החתכים שיצר על עורו. ״ימין״ הוא שיקר.

״אם כך. תפשיל את השרוול של היד השניה״. אבל לפני שהספיק להפשיל את שרוולו נכנס המורה לכימיה לחדר. ״לא צריך אפילו בדיקה״ הוא הכריז. וזרק קופסאות כדורים מלאה וסגרה על ברכיו של לאו. היועצת והאחות הסתכלו עליו בהלם. ״זה מהחדר שלו? אתה בטוח הארי?״ היועצת נשמע כועסת, אבל ממש מופתעת.

הארי הנהן. ״השותף שלו לחדר מצא אותה מתחת לכרית שלו כשהוא סידר את החדר ונתן לי אותה״ הסביר בפשטות. לאו היה המום. הוא העדיף שיגלו אותו דרך בדיקה, ולא דרך הארי, שהפך תמיד הכל למסובך יותר. ״תודה הארי. אתה יכול ללכת״ הודתה לו היועצת.

״לאונרדו. קום.״ לאו קם בשקט, מפיל את חבילת הכדורים.
״אתה הבאת את זה על עצמך לאונרדו״ היא כעסה. מאוד.
״ממחר, אתה תתייצב כל יום כאן לפני תחילת הלימודים. אתה תקבל אותם פה. ותבלע אותם. אני אקבל דיווח שהגעת כל יום״. הכריזה ברשמיות ועזבה את החדר בכעס. לאו לא אמר דבר, ורק יצא מהחדר מראש מוכנע.