My pain is me

24🍂

לאו לקח כיסא והתיישב מול שולחן המורה. הוא לא אמר דבר ורק חיכה שמשהו יקרה. ״אז מה? עכשיו כולם יודעים מי אתה אה?!״ התחיל אחיו לומר בבוז ולאו לא הגיב. ״אתה לעולם לא תצליח להתנער מזה. לא כל עוד אני שם״ סינן לעברו בקשיחות. ״בשביל זה הגעת לכאן? בשביל להתנקם בי?״ בירר לאו בנחת מזויפת.

״האמת שלא. לא ידעתי שאתה כאן.״ ענה ביובש אחיו.
״אז מה אתה רוצה ממני?״ לאו כבר התחיל להתעצבן מהשיחה הזאת.
״שתחזור לבית היתומים שממנו הגעת״ ענה בנינוחות.
לאו גיחך וחצי חיוך שנעלם ברגע עיתר את פניו. ״אתה צוחק״.
״ממש לא. אני רציני מאוד. ושנינו יודעים שהמקום הזה לא בשבילך. אתה לא שייך לכאן. ואפילו לא לבית היתומים אם אתה שואל אותי״ הוא היה באמת רציני, מה שהלחיץ את לאו.
״אה כן? אז אם אני שואל אתך. לאן אני כן שייך?״ שאל לאו, למרות שידע את התשובה.
״למקום שהיית בו לפני כן. אותו מקום שאבא שלך נמצא בו״ ענה לציפייתו של לאו. הוא כעס כל כך, זה לא הוגן שזה מה שאחיו חושב, אבל גם לא חדש.
״אני לא פסיכופט!״ הרים או את קולו ואגרוף את ידיו בכעס.
״הו. בוודאי שאתה כן. חולי נפש עובר במשפחה״ חייך ולא נרתע מהרמת קולו של לאו.
״תעזוב אותי.״ התעצבן לאו וקם מהכיסא, והתקדם לעבר היציאה.
״אני אולי אעזוב אותך לנפשך. אבל מה איתו? אל תגיד לי שאתה לא חולם עליו. אל תגיד לי שאתה לא אוכל את עצמך. שאתה לא יודע שמקומך איפה שאביך...״ הוא נעצר. קפא במקומו ולא זז. 'הוא צודק. אני חתיכת חלאה'.
״שב״ פקד עליו שוב ולאו ציית בשתיקה.
״אתה פסכי. אתה חולה נפש״. הוא הטיח את המילים לעברו בטון אחיד ויבש. אצבעותיו של לאו התחילו להתקלף בחוזקה, ממש עד זוב דם.

״אתה לא יכול לומר את זה.״ ענה לאו.
״חחח. ולמה בדיוק״ חייך אחיו לעומתו.
״אני עברתי את הטיפול שהייתי צריך לעבור. זהו. אני כבר הבראתי. אתה לא יכול להגיד שאני פסיכי.״ הוא היה נחוש לפחות להראות שהוא לא כזה. הוא לא אבא שלו.
״אתה בדיוק כמוהו. אתה אלים כמוהו. אתה חולה כמוהו. אתה וטום. שניכם פסיכופתים!!״ טום. האח היחיד שלו משני ההורים. נשאר שם, באיטלייה. שיכור וחסר בית.
״אל תערב את טום. הוא לא קשור בכלל!״ הצטעק לאו.
״בטח שהוא קשור. אתם מאותו פסיכי. שאגב, נמצא לא רחוק מכאן. מה שמזכיר לי, שאני צריך לקחת אותך לטיול קצר״. חייך שוב, ולאו נבעת רק מהמחשבה של היעד אליו הוא רוצה לקחת אותו.

״אתה לא תעשה את זה.״ הוא נענע את ראשו בלחץ, אבל אחיו רק חייך. ״קום! עכשיו! או שאני גורר אותך מהשיער״. הוא איים.
״לא! אתה לא תיקח אותי לשם! אני לא רוצה לראות...״ הוא לא הצליח לסיים את המשפט, והמורה קם מכסאו ומחכה שלאו יקום.
לאו ראה את מבטו המאיים ופחד. הוא פחד פחד מוות מאיומו של אחיו, שמניסיון, הוא גם מקיים את איומו בדרך כלל.

הוא קם, והשתרך אחריו בצליעה לכיוון החניון של הפינמייה.

הוא הוביל אותם בין רכבי היוקרה, לכיוון רכב ב.מ.וו. שחור וחדיש שעמד בקצה החניון. פתאום נשמע קליק, ואורות בקעו מהמכונית. המורה פתח את הדלת ליד מושב הנהג וסימן ללאו להתיישב באיום.