My pain is me

32🍂

עברו חודשיים מאז שלאו הגיע לבית החולים הארור הזה. אף אחד לא דיבר עם לאו מאז הארי הגיע בפעם האחרונה. הדיכאון של לאו החמיר ומצבו החל להידרדר יותר ויותר, אף אחד לא האמין לו, ואפילו גם הוא התחיל להטיל ספק בעצמו וזה מה שגרם לו להיכנס ליאוש ואשמה עמוקים עוד יותר.

הנרי המשיך במעשיו המגונים כלפי לאו והצליח להסוות את מה שנראה לעין בבדיקות הגופניות שעבר. לאו שנא את הנרי, שנא את בית החולים הזה, הוא רק רצה לחיות כמו נער רגיל. זהו.

״יש לך ביקור. בא״ לקח אותו הנרי לחדר המבקרים. ליד אחד השולחנות, ראה לאו מישהי. מישהי יפיפיה, חיננית, מושכת, בעלת פנים רכות וחלקות. הנרי הושיב וקשר את לאו שלא הפסיק להסתכל עליה, כשכמעט דמעה בצבצה מעינו.

״לאו...״ קולה הרך של אמילי נשמע נוקשה ושבור עכשיו, מעל מצחה צצו קמטי דאגה, ועיניה היו עצובות. ״לאו. מה עשו לך?! אתה נראה נורא. אתה נראה מטושטש וחולה!״ הזדעקה אמילי. ״אני מצטערת. בבקשה תסלח לי שלא בקרתי אותך כל הזמן הזה. פשוט...״ אבל לאו קטע אותה.
״אמילי. הכל בסדר. תרגעי.״ הוא ניסה לדבר אליה אבל היא התחילה ליבב. ״אתה לא צריך לעבור את זה לאו. באמת שלא! אני אתפוס את השקרן הנוכל הזה. אסיים את הסיפור הזה עם סוף טוב!״ אמילי התיפחה, והבטיחה והתנצלה שוב ושוב, אבל זה היה מאוחר מידי. גם אם יאמינו לו, הוא כבר נרקב מבפנים, נאכל, והתפורר, אף אחד כבר לא יציל אותו.

אף אחד לא יציל אותו מעצמו. אפילו לא הוא...

״אמילי. אני רוצה שתעשי לי טובה. את תוכלי?״ ביקש לאו ואמילי הנהנה בחיוב.
״אמילי...אני רוצה שתמצאי את אחותי הקטנה. יולי קוראים לה, יולי שפרד. היא אומצה בדיוק לפני שהגעתי לפנימייה, אני אומר לך את הכתובת של בית היתומים. בבקשה תמצאי אותה ותהיי לצידה...בבקשה...״ התחנן אליה לאו. ׳בחיי. אני נשמע כמו בכיין מטלנובלה׳ צחק על עצמו לאו. ״אוקי...זהו?״ היא ביררה.

״האמת שלא...יש עוד שני דברים קטנים.״
״אני מקשיבה לאו״ היא ייבשה את הדמעות.
״גם אחי טום נמצא שם באיזור. אני אשמח אם את ולי גיונג הוי תמצאו אותו ותעזרו לו. ותגידו לאחים שלי שאני אוהב אותם״ הוא נשם לרגע.
״ודבר שני. אני רוצה שאת ולי גיונג הוי תבואו הנה מחר. הגיע הזמן לספר לכם כמה דברים חשובים שאתם צריכים לדעת עליי...״ אמר לאו בכבדות. הוא לא התכוון לספר להם הכל, אבל את הדברים העיקריים לכל הפחות. אמילי הסכימה. נחושה לעזור, ושמחה שלאו בחיים, מה שהצחיק את לאו, ״אני עוד לא מת״ הזכיר לה, והיא יצאה משם.

למחרת הם הגיעו. לאו היה גמור, אתמול הנרי נתן לו את הכי טוב שהוא יכול כדי להראות לו שהוא שולט עליו...ולאו הרגיש מדוכא, עייף, מותש, ומלא בתמונות נוראיות שרצה למחוק.
״טוב. אתם נראים סקרניים. אל תתלהבו״ הכריז לאו באפיסת כוחות.
״לאו...מה יש לך?״ שאל לי גיונג בדאגה אבל לאו ניער את ראשו. ״בבקשה תקשיבו לי רגע״. ביקש. הם הטו את אוזניהם.

״טוב. אז ככה. כפי שהבנתם, הארי הוא אחי מאמא. אבל חוץ מהארי יש לי עוד כמה אחים...״ לאו היה קצת נבוך.
״אמא שלי התחתנה עם אבא של הארי, נולדו להם שני בנים. הארי ו... ונתניאל. הארי היה גדול מאחיו בשנתיים. כשנתניאל...היה בן שנה, מת אביהם בתאונה קטלנית.״ שוב הוא התנשם, זה היה קשה.

״לאחר שלוש שנים, אמא שלי...התחתנה עם אבא שלי. כשאחי הגדול, טום, היה בן שנה וחצי, אני נולדתי. ברשותכם, אדלג על כמה פרטים אישיים...״ אמר לאו ברשמיות מובכת ״כשהייתי בן עשר, עברנו לאיטליה ארץ מולדתה של אימי לאחר שאבא שלי נכנס ל...הם התגרשו״ לאו העדיף לא לפרט להם על אביו שקשור למיטה במוסד סגור...
״לאחר שנה בערך אם אני לא טועה, אמא שלי ילדה את יוליה ממשהו שהייתה איתו זמן מה, אבל הוא נעלם אחרי שהיא נכנסה להריון איתה, ולכן יולי נקראת תחת שם המשפחה שפרד"

הוא ניסה לקצר כמה שיותר. ״כשיולי הייתה בת שנתיים אם אני זוכר נכון...אני...אני...אני ניסיתי להתאבד בפעם הראשונה״ הפעם לאו ממש לחש כדי שהנרי לא ישמע. ״אבל הייתה תאונה ו... ואחי נתניאל נהרג. בגללי...אני לא רוצה להיכנס לזה...תבינו.״ הוא שוב נשם. ״הארי עבר חזרה לאנגליה, התחתן ונולד לו בן. אמא שלי מתה מיד אחרי שהשתחררתי מבית החולים הפסיכיאטרי שם. ואני ויולי הגענו לבית היתומים. יולי אומצה. אחי טום נהפך להומלס שיכור, ואני...״

״פיטר הוא אח של אישתו של הארי...המורה לכימיה...אחי...״ ואז לאו סיפר להם את כל מה שהיה, זה לא נראה שהם עומדים להתעלף מההלם, אבל הם בהחלט הופתעו. ״ולכן אין לכם איך להוציא אותי מכאן. אני מצטער....״ אמר לאו, ואז הנרי הגיע ולקח אותו משם בטענה שעבר הזמן.

הוא לא ידע למה הוא עשה את זה, והאם באמת הבקשה שלו הייתה הגיונית, אבל הוא העדיף להשאיר את זה ככה, אולי האחים שלו באמת יהיו זקוקים לעזרה שהוא לא יוכל לתת. הם נכנסו אל בית החולים שהיה שקט כרגיל.

לאו יצטרך להיות כאן לפחות שנה, אין לו ברירה, גם ככה אף אחד לא האמין לו, גם ככה הוא איבד כל חשק לנסות ולהילחם על חוסר הצדק שנעשה לו. ׳אולי פיטר והארי צודקים׳ הרהר בזמן שהיו בדרכם לארוחת הצהריים, ׳אולי זה באמת מגיע לי. אולי אני באמת מה שהם אומרים. פסיכופת, רוצח ומתאבד שסופו להירקב בבית חולים פסיכיאטרי כשהוא צמוד לאח שמתעלל בו ועושה בו כרצונו בכל רגע נתון. אולי זהו, וזה מה שזה...הגורל שלי....׳ המשיך לתהות בליבו הכואב.

׳אין לי הרבה מה לעשות. הכאב שלי, הוא אני...ורק אני אשם בזה...׳. ליבו הלם כשהוא סוף סוף הצליח להתחיל להשלים עם מצבו, כשהוא נקשר בידו לספסל בחדר האוכל ולוגם בכוח את המרק הקר והתפל...

-הסוף-
אם יהיה ביקוש, יתפרסם חלק נוסף...