My pain is me

3🍂

רק שבוע עבר מהפעם האחרונה שנענש, ועדיין כאב לו קצת. אבל היום, היום הוא לא יתן לכאבים לכבוש אותו, היום זה יום עם הזדמנות נוספת. היום שוב מגיע זוג לאמץ, ואולי היום סוף סוף, הוא ויולי יוכלו לעוף מפה.
הזוג המהודר הגיע וכל הילדים נכנסו לחדר האוכל, כלואים שם בשקט ללא מעש. ״מה עכשיו?״ לחשה לו יולי באוזן בחוסר סבלנות. ״שששש!!!!״ רועם נשמע ברקע, ולאו סימן לה בידו, 'חכי בסבלנות'.

ואז, דלת חדר האוכל נפתחה, ואם הבית המרשעת עמדה בפתח. ״יוליה שפרד״ נשמע קולה הרם ברקע. יולי קמה במבוכה, אוחזת בידו של אחיה, ולא מוכנה לעזוב. ״קדימה יוליה, מחכים לך״ חריקה שיניים אם הבית.

לאו ההמום, הסתכל במתרחש בקיפאון. 'מה..? מה קורה כאן? למה לא לוקחים גם אותי איתה?'. אבל אז, אחד מאנשי אם הבית תלש את יולי מידיו של לאו וגרר אותה חוצה, כשהיא צורחת באימה.
לפתע הוא קם והתקדם לעבר הכניסה. ״למה?״ הוא צעק, ״למה את עושה לי את זה?!!״ הוא המשיך לצעוק. שניים מהם התחילו להכות אותו ולהשכיב אותו על הרצפה. גופו נחבט בחוזקה, ונוזל חם ירד מאפו. כאב לו, כאב לו מאוד, צרב לו, צרם לו בפנים.

במשך שבועיים שלמים אחרי שחזר מהמרתף ויולי נעלמה, הוא לא דיבר עם אף אחד, לא אכל ובקושי ישן. הוא הרגיש רע, רע מאוד. יולי הייתה המשפחה היחידה שנשארה לו, הזכרון היחיד שהיה לו מהחיים הנורמאליים וגם עליה הוא לא הצליח לשמור...גם אותה הוא אכזב.

בבית היתומים הוא הפך לעוד יותר מנודה משהיה, לעוד יותר אוויר משהיה, אבל זה לא היה אכפת לו. הוא העדיף להמשיך את חייו, ללמוד ולעבוד כדי לצאת מפה, כדי למצוא את אחותו הקטנה, ולשם כך, הוא יעשה ה.כ.ל.

באחד הימים, כשישב לאו בסוף הכיתה וסיכם את דברי המורה, נכנסו לכיתה אם הבית, ועוד אדם זר שלא הכיר. כולם נעמדו מיד, ורק לאחר סימון, חזרו לשבת.
״שלום לכם״ אמר האיש במכובדות, וכולם ענו שלם בנימוס.

״אני צריך, מישהו בשם לאונרדו שפרד״ הודיע האיש, ולאו קם מיד. הוא היה די מופתע, אבל הצליח להסוות זאת היטב.

״אם כן, בא אחרי נערי״ ביקש האיש ברצינות ולאו אסף את דבריו במהירות ויצא אחריהם מהכיתה.