My pain is me

7🍂

למחרת, לאו כבר צעד במסדרונות בית הספר מחפש אחר כיתתו החדשה, כשכל הדרך הוא הבחין בתלמידים המתלחששים סביבו ונועצים בו מבטים.
הוא הרכין את ראשו כלפי מטה, כדי לא להיתקל במבטיהם. 'ברור, איך לא חשבתי על זה. פעם ראשונה שהעשירים המפונקים האלו, רואים ילד יתום' הוא הסיק במרירות.

כיתה י'3, נגלתה לפתע מול עיניו. הוא עמד מולה, ונשם אוויר, כשלפתע מישהו נתקע בו והפיל אותו ארצה. ״היי טיפש, תסתכל איפה אתה דורך״ נשמע הקול המוכר מעליו. לאו הרים את מבטו מהרצפה וראה למולו את פיטר מוקף בכמה ילדים סביבו. ״אה...זה הילד מהפח שכולם מדברים עליו״ הוא צחק בקול ובעט בו כאילו כדרך אגב, ומה שהציל את לאו מעוד אחת היה הצלצול.

כולם התיישבו במקומותיהם, ולאו נעמד בקדמת הכיתה מחפש אחר מקום לשבת. משום מה, פיטר וחלק מחבורתו נעלמו והמורה נכנס לכיתה. ״בוקר טוב״ הכריז המורה על קיומו וגרר אחריו שקט לאחר כל הבלאגן. לאו, שלמזלו הצליח להשיג מקום בסוף הכיתה, במושב המבודד ליד החלון, התיישב והניח את ראשו על השולחן.

לפני שהמורה התחיל בשיעור, הוא ביקש מלאו לעמוד ולהציג את עצמו. לאו גרר את הכיסא באי רצון, ונעמד. הוא לא הסתכל על אף אחד מהם, והתמקד במבטו הצונן של המורה המעט המבוגר שעמד למולו.

״היי. אני לאו שפרד״ הוא אמר קצרות והתיישב בחזרה במהירות. לפתע, הוא שמע גיחוכים, ואז מישהו סינן, ״יתום מסריח״, וכך התחיל השיעור.

כל אותו הבוקר, הוא לא הפסיק לשמוע את הצחקוקים בכיתה, ואת הלחשושים. בכל פעם שהמורה הסתובב לכתוב משהו על הלוח, נזרק על ראשו כדור נייר או שניים.
בהפסקת האוכל, נכנס לאו לקפטריה הענקית ונעמד בתור כמו כולם. שוב נשמעו לחשושים מאחוריו ומלפניו, והוא ניסה להתעלם מהם כמה שיותר. 'חבל שאין לי איזה קפוצ'ון להסתיר את הפרצוף שלי' הצטער ֿ.

הוא לקח את האוכל שלו והתיישב בקצה הקפטרייה כשהוא משחק בירקות החתוכים שבצלחת ולא מעונין להכניס אותם לפיו. כל פעם שעבר מישהו ליד שולחנו, הוא היה חייב לסנן לו משהו, או לעשות פרצוף נגעל, לאו שנא אותם.

'הייתי צריך לדעת. הייתי נשאר בבית היתומים, מה היה לי רע שם?!'. תוך שהוא שקוע בעצמו, נעמד מישהו מעל שולחנו, 'אוי נו...'. אלו היו פיטר וחבריו, ממש תענוג. ״מה לדעתך פח אשפה קטן, שתגלגל את עצתך מהקפטריה?! אתה סתם מטנף אותה״ צרח בקולי קולות, ומיד חצי מהתלמידים השתתקו, והסתכלו עליהם. לאו לא אמר מילה, הוא רק לקח את המגש וקם.

״את המגש תשאיר פה, יצור״ הוא הורה לו באיום, ולאו עשה כדבריו ויצא מהקפטריה כשכל העניים נעוצות בו. 'כן, יצורים לא ראויים לאכול. יש בזה משהו' הוא הצדיק את פיטר בליבו וחיפש מקום שקט לשבת בו.

הוא הסתובב קצת במסדרון, ואז פנה לספריה כשראשו מורכן כלפיי מטה, והוא לא שם לב שנתקע במישהו. ״היי״ נשמע מאחוריו. הוא הסתובב בבהלה, ולמראה הילד שפגע בו, הוא נרתע אחורה, כאילו מחכה לבעיטה. ״מה'ישלך?״ הוא שאל כשהוא מתרומם מהרצפה, מסתכל עליו בעיניים בוחנות.
מי זה הילד הזה שלאו נתקע? והאם גם הוא יחטיף לו כמו כולם?
בפרק הבא...🍂