My pain is me

30🍂

למחרת, בשעת בוקר מוקדמת העיר את לאו רעש חזק. הרעש בקע מהרמקולים ונשמע כמו טרקטור ישן ורועם. מיד לאחר שהרעש נפסק, הנרי הגיע ונעמד מעל מיטתו של לאו. ״בוקר״ אמר בטון רובוטי ושיחרר את ידיו ורגליו מהמיטה. לאו מישש את ידיו בכאב. הוא לא הצליח להירדם בגלל הברזלים האלו, אבל לפני שהספיק לשחרר את רגליו הרדומות, משך אותו הנרי מהמיטה. ״סדר את המיטה!״ פקד עליו, ולאו עשה כדבריו.

הוא לקח את לאו לחדר הרחצה. לאו צחצח שיניים, והתארגן כשהנרי כל הזמן צמוד אליו. לאחר שהזדרז לאו מדחיקותיו של הנרי וסיים להתארגן, משך אותו הנרי לכיוון אחד החדרים. לאו ראה שכולם מתקבצים שם והבין למה.

הם נעמד בתור ארוך בו היו ילדים מכל הגילאים ואחים צמודים אליהם. הילדים הקטנים יותר נראו פחות צמודים לאחים שלהם, לעומת אלו בני גילו פחות או יותר. ׳כנראה שהם מפחדים שנתאבד גם כאן׳ הרהר בגיחוך מר.

סוף סוף הגיע תורו. הוא התקדם לדלפק כשהנרי תופס בידו בהידוק. ״שם וגיל״ קראה האחות שמעבר לדלפק. ולפני שלאו הספיק לענות, קולו הקשוח של הנרי ענה, ״לאונרדו שפרד. 15״.
האחות הנהנה, והניחה על הדלפק שני כוסות. אחת עם מים, והשניה עם שני גלולות. הנרי סימן לו לקחת את הכוס עם הגלולות. לאו בלע אותן ושתה קצת מים כדי להחליק אותן בגרון. ״לפתוח פה!״ הורה הנרי וכיוון מין פנס קטן לפיו הפתוח של לאו.

הוא תפס בסנטרו בחוזקה, ובדק כל מילימטר בפיו בחוסר רחמים, ״זהו״ אמר הנרי, ולאו סגר את פיו בעיוות של כאב. מיד אחר כך סחב אותו הנרי לקומה שמעליהם. הם נכנסו לאחד מהחדרים, שנראה כמו חדר לימוד קטן.

שולחן ארוך ולבן היה באמצע, ולצידו שוב אותם כסאות ברזל נוקשים. בחדר היו בסך הכל עשרה כיסאות כשכבר אוכלסו בילדים ואחים. הנרי הושיב אותו באחד הכיסאות ואזק אותו ביד אחד, אבל הפעם זו הייתה שרשרת ברזל שחוברה לידו, כך שיכל להזיז אותה יותר בחופשיות. בראש השולחן עמד אדם מבוגר וקשוח שהסתכל לעבר כולם במבט שונא וביקורתי.

״אנחנו נתחיל היום עם מתמטיקה. פתחו את הספרים שמולכם בעמוד 39 בבקשה. וגם את המחברות שלידם״. הורה האיש המבוגר, והתחיל ללמד. הוא דיבר באיטיות ובבירור, כאילו הם ילדים מפגרים לחלוטין, ׳אולי יש פה פסיכים מתאבדים, אבל לא מטומטמים׳ התרעם לאו בליבו.

״לאונרדו! תהיה איתי בבקשה״ העיר המורה, ולאו תהה לרגע איך הוא יודע את שמו, עד ששם לב שעל פיג׳מת בית החולים של הנערה מולו יש תג עם שמה המלא. הוא הסתכל על הפיג׳מה שלו וראה שגם לו יש תג כזה, ׳אז כל אחד שעובר יודע איך קוראים לי...הבנתי׳ זה כבר התחיל לעצבן את לאו, אבל הבליג על כך.

לאחר שעתיים של שיעור משעמם, ארוחת בוקר, עוד שעתיים של שיעור. פעילות מעצבנת. הגיע הטיפול שנדרש לעבור מדי יום.
הטיפול היה מתיש ומעצבן. אולי אפילו יותר מעצבן מהנרי הבלתי נסבל. לאו הרגיש פשוט מטומטם. ׳אף אחד לא יצליח להוציא אותי מהדיכאון שלי, וחוץ מזה, המקום הזה הוא אחד הגורמים לכך׳. הסביר לעצמו לאו, הרי גם ככה אין לו עם מי לדבר, ואם אתה פותח את הפה ללא רשות אתה חוטף.

אחרי הטיפול, טיול משעמם בחצר.
ארוחת צהריים.
עוד טיול בחצר.
פעילות.
עוד שיחה עם איש מקצוע שלא הלך לו עם לאו.
פעילות.
ארוחת ערב.
מקלחת.
קשירה במיטה.
ולישון.
ככה עבר שבוע ועוד אחד, ועוד אחד. וככל שעברו הימים, כך הנרי ועוד כמה אנשי צוות גילו צד אלים יותר ויותר. הם היו חסרי סבלנות. במיוחד הנרי, שניצל כל הזמנות לתת איזו סטירה ללאו. הוא כינה אותו גם בשמות גנאי, כמו ״פסיכופת מסריח. יצור פגום. ״
״חבל שלא הצלחת במשימת ההתאבדות שלך...״ ועוד...

בנתיים עבר כמעט חודש, ולאו כל כך רצה לשמוע מאמילי. הוא התגעגע אליה מאוד, ורצה לדבר איתה, לדעת שהיא מאמינה שהוא לא ניסה לעשות את זה. אבל לשווא, היא אפילו לא הרימה טלפון, ובודאי שלא באה לבקר.

עברו עוד כמה ימים, ולאו הרגיש שהוא יוצא מדעתו. זה היה באמצע שיעור ציור משעמם. הנרי עמד מעליו ועיניו לא זזו ממנו, לאו פחד אפילו לשאול אם הוא יכול לקחת אותו לשירותים. למזלו, הכריזה לפתע המורה ״הפסקת שירותים״ והנרי הוביל את לאו לשירותים, כמו כולם.

לאחר שיצאו משם, ראה לאו את אחת האחיות רצה לקראתם. ״הנרי״ היא קראה והם נעצרו. היא נעמדה מולו ולחשה לו משהו באוזן. ״עכשיו?!״ שמע את הנרי המופתע שואל את האחות שהנהנה. ״והאחראי הסכים לזה? כלומר הוא חושב שזה בסדר? עבר בסך הכל חודש״ שאל הנרי בבלבול, פעם ראשונה שלאו שמע אותו כך. האחות הנהנה שוב ורצה משם חזרה.

מיד אחר כך, גרר את לאו לכיוון השני, לאו לא שאל מה קורה ולאן הם הולכים, הוא רק קיווה ששוב לא קושרים אותו למיטה. אחרי שתי דקות הליכה פתח הנרי דלת שלאו לא ראה בחיים. הוא היה עייף כל כך ועצוב ומיואש עד כדי כך שאפילו לא חשב מה הנרי עושה איתו שוב. הוא גם העדיף לא לחשוב על כל הפעמים שהוא כן עשה נגד רצונו...

הם נכנסו למסדרון קטנטן שבסופו הופיע עוד דלת. ״באו לבקר אותך פסיכי קטן״. אמר לפתע הנרי שפתח את הדלת השניה. הם נכנסו לחדר רחב ידיים מלא בכיסאות ובשולחנות ברזל כמו בשאר בית החולים הפסיכיאטרי. לאו ראה כמה אנשים מבוגרים יושבים מול הילדים שלהם בפיג'מות, חלקם בכו, וחלקם סתם דיברו איתם.

׳מי זה כבר יכול להיות?׳ תהה לאו, שהבחין לפתע בפנים אסיאתיות יפות ומוכרות. הנרי הוביל אותו לשולחן, הושיב אותו, וקשר את שני ידיו לכיסא. ״יש לך אישור לדבר״ אמר הנרי בקולו הקשוח, ולי גיונג הוי הסתכל עליו בבעתה. ״מה זה?״ הוא שאל בלחץ, אבל הנרי לא התיחס אליו ונעמד לצד לאו.