My pain is me

19🍂

כל השבועיים האחרונים התנהלו בצורה רגילה יחסית. רגילה, הכוונה בשביל לאו כמובן. הוא נשאר שק האגרוף של פיטר, מקור השפלה תמידי מצד כל תלמיד במסדרונות, התלמידים בכיתתו במהלך השיעורים והחרם הכללי שהוא נמצא בו מצידם. וכמובן, איך לא, המורה לכימיה עם היחס המשפיל והפלשבקים החוזרים והנשנים מהעבר.

פעם ביום בערך, העיז לאו להיכנס למטבח ולאכול איזה סנווודץ, אבל לא יותר מזה. גם כשדיוויד ניסה לדחוף לו אוכל ולשכנע אותו לאכול, לאו לא אכל. הוא עצמו לא כל כך הבין למה, אבל פשוט לא היה לו תאבון.

באחת מהפסקות האוכל, כשלאו ישב בקצה המדשאה במקומו הקבוע ועשה את שיעורי הבית, רץ לעברו ילד שנראה מהשכבה שלו. ״לאו שפרד?״ בירר הילד, לאו הנהן במבט שואל. ״יועצת בית הספר בקשה שתבוא למשרד שלה עכשיו״ דיווח הנער ורץ בחזרה לכיוון השני ונעלם בין כל התלמידים.

לאו קם באדישות, אסף את ספריו ונכנס לבניין, מתקדם לעבר חדר היועצת.
״כן.״ נשמע מיד לאחר דפיקה קצרה ולאו פתח את הדלת. ״הו. יופי, בא תיכנס בבקשה״. לאו נכנס כשהוא לא אומר מילה, רק מסתכל סביבו ובוחן כל פינה. החדר היה גדול ומרווח, שני כורסאות וספה למולן בצבע לבן מעור ושולחן מזכוכית שקופה באמצע. על אחת הכורסאות ישבה אישה בגיל העמידה, לבושה בחליפה מחויטת, בצבע ורוד חלש, על אפה משקפיי קריאה אופנתיות. על בריכה פנקס גדול, ועל השולחן עמד קומקום תה עם שתי כוסות תואמות וצלחת עוגיות חמאה בצד.

״שב בבקשה״ היא הצביע בכף ידיה בנימוס על הספה. לאו הניח את התיק והתיישב בדממה. ״אני לוסינדה הריסון, יועצת בית הספר״ הציגה את עצמה בחיוך ״אתה מנחש למה קראתי לך, לאונרדו?״ היא שאלה בקול רך ונעים שגרם ללאו ממש להקשיב לכל הבהרה שלה. הוא הניד את ראשו בשלילה, וכתגובה, היא רק חייכה במתינות.

״ובכן, לאונרדו.״ היא סידרה את משקפייה ונעה בכורסא, ״אני חייבת לדבר איתך על מספר דברים חשובים, אבל קודם כל, מה שלומך?״. לאו הסתכל על רצפה כהרגלו, וענה בשקט, ״בסדר״. הוא ראה מזווית עינו שהיא מתחילה לכתוב, 'מה היא כבר כותבת שם?' תהה לעצמו. ״יופי, יופי.״ היא המשיכה לכתוב. ״איך כאן? אתה מסתדר?״ היא שאלה שוב, ולשניה הפסיקה לכתוב.

לאו הרגיש קצת מובך, אבל בכל זאת ענה לה, ״כן. אני מסתדר.״ והיא שוב בתחילה לכתוב במרץ. לאחר כמה שניות היא הניחה את העט על הדף והישרה אליו מבט חודר. ״לאונרדו.״ היא התחילה לומר, ומיד הסיטה את מבטה ממנו לנקודה אחרת בחדר.

״אני צריכה לומר לך כמה דברים. בדרך כלל אני לא עושה את זה ככה, אבל המנהלת בקשה ממני לעשות זאת כמה שיותר מהר. אני יודעת שזה יהיה לך ממש לא נעים, אבל... אין לי כל כך ברירה, וגם לך לא״. הוא הבין למה היא התכוונה, הוא ידע טוב מאוד, למה היא התכוונה. 'אבל איך זה יתכן. אני גמרתי עם זה..למה?...למה שוב פעם?' הוא התבכיין בליבו, לעצמו.

הוא שוב התעסק באצבעותיו, גם זה לא קרה לו כבר הרבה זמן, והינה, עכשיו זה כבר הפעם השניה שזה קורה לו השבוע, מה קורה איתו?!. ״אתה בטח מבין כבר על מה אני מדברת.״ היא הסכלה עליו שוב. ״ובכן, אני לא אומרת שתצטרך להתחיל עכשיו, אם אין צורך כמובן. ולמרבה מזלך, אתה לא יצרת בעיות כלשהן, ולא קרה לך כלום. מה שאומר שזה נדחה ולא תצטרך אותם כבר עכשיו. אבל אתה חייב להבין, לאונרדו, שאם יקרה דבר, ואפילו הקטן ביותר. אתה תהיה חייב לחזור לקחת אותם שוב.״ היא נשענה עכשיו על הברך והסתכלה עליו, אבל הוא לא העיז להרים את עיניו מאצבעותיו המקולפות מעור.

״תראה, לאונרדו, אני לא יודעת מה היה, ולמה אני צריכה לנהל איתך את השיחה הזו. אני יודעת רק את המינימום שמותר לי לדעת. אתה הגעת לכאן כדי לחיות מחדש, כדי להתקדם. אבל אתה צריך לדעת שהם נמצאים אצל אחות בית הספר, ובמקרה הצורך אם תרצה ואם לא, תהיה חייב לחזור לקחת אותם. זה אחד התנאים שלך להישאר. וכמובן שאם אתה תרצה לדבר, אני כאן בשבילך. בסדר?״ היא נשארה באותה תנוחה, ולאו הרים מעט את עיניו והנהן. ״יופי. אתה רוצה להוסיף משהו?״ היא שאלה, ולאו הנהן לשלילה.
״אוקיי, לאונרדו. אם כך, אתה יכול ללכת. ושיהיה לך בהצלחה״ היא חייכה אליו, ולאו הנהן, לקח את התיק ויצא מהחדר.

הוא התקדם במסדרונות לעבר הכיתה שלו, כשאז הוא שמע צעדים כבדים מאחוריו. לאו הסתובב מיד, וראה מאחוריו את פיטר. לאו בלע את רוקו בחשש, לא היה לו כוח להתמודד איתו עכשיו. ממש ממש ממש לא.
״נו נו, בא נראה. מי זה אם לא המפלצת המכוערת והמטונפת שלנו כאן, אה?״ הוא התקדם לעברו, ולאו צעד אחורה עם כל פסיעה. ״חתיכת ילד קטן ודפוק. זה מה שאתה.״ הוא המשיך להתקדם, ולאו המשיך להתרחק. 'אם אני אברח עכשיו אני אראה חלש. ואם אני לא אברח אני אחטוף, מה אני הולך לעשות?' מוחו קדח מחשבות.
פתאום, משום מקום, נשמע הצלצול ותוך רגע אחד, מאות תלמידים נהרו החוצה ומילאו את מסדרונות בית הספר.

פיטר נעלם מעיניו של לאו, מה שאומר שלאו דיי ניצל עכשיו.

לאו סלל לעצמו דרך בין התלמידים, ולפתע אמילי הופיעה מולו. ״הו, היי לאו.״ היא חייכה אליו בחינניות שגרמה ללאו להסמיק מעט. ״היי״ החזיר לה לאו בקולו השקט והשליו.
הוא לא העיז להסתכל בפניה ישירות, אבל היא כמעט היחידה שהוא חש לידה בנוח. ״אתה יוצא החוצה?״ היא שאלה, ולאו הניד את ראשו לשלילה. ״מצטער, אני חייב להשלים כמה דברים״ הוא ענה בקוצר רוח מורגש כלפי חובותיו.

״הבנתי״ היא הנהנה, ״טוב. אז נפגש מתישהו. בהצלחה לך״ היא נופפה ונבלע בין התלמידים.